מכון חרוב - נקודת מפגש - גיליון 23 - יולי 2022

יהונתן פיאמנטה

. שילוב בין כוחות סיוע חיצוניים לכוחות סיוע פנימיים 3 שלא כבמשברים קהילתיים אחרים, הפגיעה המינית מעוררת לעיתים רתיעה מעירוב של גורמי מקצוע חיצוניים. הרצון "שלא לכבס את הכביסה המלוכלכת בחוץ" עשוי להופיע הן אצל הנפגעים והפוגעים והן בקרב נושאי תפקידים בתוך הקהילה, ולעיתים אף בקרב חברים בקהילה השייכים למעגלים חברתיים רחבים יותר של הפוגע ושל הנפגע. לחוסר ההתאמה של כלי ההתמודדות השגרתיים יש משמעות כפולה: המשמעות הראשונה היא, כמובן, הצורך האקוטי ברכישת כלים המותאמים לאתגרים הייחודיים. המשמעות השנייה היא שכמה מהמאפיינים הקהילתיים הופכים לפתע ממקור כוח לגורמים מערערי יציבות ולכאלה המגבירים דווקא את תחושת חוסר האונים של חברי הקהילה. אפשר להשוות זאת לאדם שנקלע למשבר מסוג מיוחד, שבו התכונות החיוביות או הכישרונות שהוא רגיל להיעזר בהם מאבדים את הרלוונטיות שלהם ואולי אף הופכים לחיסרון (לדוגמה, אדם רהוט שרגיל להשתמש ביכולותיו המילוליות נקלע למדינה זרה, ושפת האם שלו הופכת מנכס לנטל). אני סבור שלצד כל ההבדלים שמנינו עד כה, המאפיין יוצא הדופן הבולט ביותר בפגיעה מינית בקהילה נוגע לסוגיית ההשתייכות לקהילה. אחת מהנחות העבודה הבסיסיות והמהותיות ביותר, שמשותפת לרוב מצבי המשבר, היא המטרה הקהילתית המוסכמת: "להצליח לעבור את זה יחד". דהיינו, הרצון להתמודד עם האתגרים בדרך כזאת שלאחר מכן תוכל הקהילה להמשיך יחד כמשפחה, מחוזקת ומאוחדת. דרך כפי שתיארנו קודם, התפיסה הזאת מקפלת בתוכה את הקהילתית באמצעות כלים של ערבות הדדית ההתמודדות . אפשר לקבוע שבזמן משבר ההשתייכות המטרה אבל גם את לקהילה היא עמדת המוצא, מקור הכוח והמטרה. לעומת זאת, בפגיעה מינית ההשתייכות כלל אינה מובנת מאליה, והיא נושא לבחינה ולהכרעה. במובנים רבים סוגיית השייכות לקהילה, כנקודת מוצא, אינה מסומנת בסימן קריאה אלא בסימן שאלה: האם נעבור את זה יחד? האם הנפגע, הפוגע והקהילה צריכים להישאר יחד? האם הם רוצים להישאר יחד? האם ראוי שיישארו יחד? כדי לנסות ולענות על השאלות המאתגרות הללו, אני מבקש לשוב אל התמיהה שעלתה בראשית הדברים סביב הקושי להתמודד עם משבר קהילתי בעקבות פגיעה מינית לעומת אתגרים קהילתיים אחרים – לכאורה קשים ומורכבים לא

של משברים קהילתיים אחרים כדוגמת מצב חירום ביטחוני או אסון שמתרחש בתוך הקהילה. אפשר למנות לפחות המבהילה בין הסמיכות ארבעה מאפיינים דומים שכאלה: מרחב הפגיעה המסוכן ובין מרחב החיים שנתפס עד לאותו שיש לאסון האישי על מעגלים ההשפעה עת כ"מרחב בטוח", המעורבות הרגשית שונים ורבים (משפחה, שכנים ועוד), של גורמי הסיוע הפנימיים כדוגמת ועדות קהילתיות למצבי חירום שחבריהן מכירים באופן אישי את הנפשות הפועלות, של חברי הקהילה בהנהגה הפגיעה בתחושת האמון ולבסוף, וביכולתה של מנהיגות הקהילה לצלוח את הסערה בשלום ולהשיט את הקהילה לחוף מבטחים. דרכי התמודדות לעומת הדמיון במאפייני המשבר, דרכי ההתמודדות המקובלות באירועי משבר וחירום, הנשענות על החוזקות ועל היתרונות של הקהילה, מתגלות למרבה ההפתעה כלא רלוונטיות, יעילות הרבה פחות, ולעיתים אף מזיקות או מחמירות את המצב. נדגים זאת באמצעות שלוש דרכי התמודדות מרכזיות: . עזרה הדדית בין חברי הקהילה 1 חוסנן החברתי של קהילות נשען על ערבות הדדית בין חברי הקהילה, והוא מתבטא לעיתים קרובות בהתגייסות הסביבה לעזרת מי מהחברים או מהמשפחות הזקוקים לכך: סיוע במטלות ניקיון ובישול, שמירה על ילדים קטנים, סיוע כספי ואוזן קשבת. באירועי פגיעה מינית עלולה הערבות ההדדית להתנגש עם הרצון של הנפגע ושל משפחתו לשמור על פרטיותם. החשש מסטיגמות, וכן רגשות כגון בושה או אשמה, הם שמונעים לעיתים מהנפגעים את היכולת ליהנות מהכוחות הקהילתיים ומהתמיכה החומרית והרגשית שיכלו לזכות לה, והם נותרים בבדידותם. . הסתייעות במבנים ארגוניים פנימיים של הקהילה (ועדות 2 וצוותי חירום) בכל קהילה נבנות מסגרות ארגוניות המיועדות למטרות ולתפקידים שונים במצבי שגרה (כגון ועדות חינוך, נוי, תרבות וכדומה) ובמצבי משבר (כגון צוותי חירום יישוביים, ועדות סיוע ורווחה למיניהן). האתגרים שיוצרת הפגיעה המינית והרגישויות המיוחדות שהיא מחייבת גורמים לכך שאותן מסגרות לסיוע בשעת חירום לא בהכרח מתאימות למשימה. הייחודיות של הפגיעה המינית מביאה את החברים בצוות לתחושה שהם חסרים את המיומנויות הנדרשות להתמודדות עם הפגיעה ועם השלכותיה.

נקודת מפגש I 10