מכון חרוב - נקודת מפגש - גיליון 23 - יולי 2022

פגיעה בילדים כאירוע משברי בקהילה

פחות. נראה שההסבר לפער נעוץ בעובדה שקהילה מתקשה לשאת מצבים שנחווים כאיום על קיומה הנוכחי. הפגיעה המינית שהתרחשה מנפצת את "אשליית גן העדן", והמרחב הקהילתי אינו נחווה עוד כמגן מפני הרוע שבחוץ. נוסף על כך, סערת הרגשות שחברי הקהילה נתונים בה והוויכוחים החריפיםשמתגלעים לעיתים עלולים לגרום לתחושה ש"הבית" איננו עוד כשהיה. דוגמה מובהקת לכך אפשר לראות כאשר מתבוננים על טלטלות קהילתיות אידיאולוגיות שמעוררות מאבק גדול והתלהטות יצרים. לא אחת נגלה שמדובר בסוגיות הנוגעות לצביון הקהילה ולאופייה, למשל – הפרטת קיבוץ, הגדרת יישוב קהילתי כדתי או מעורב וכדומה. למעשה, אלו אתגרים של "חיים ומוות" עבור הישות הקהילתית, גם אם לא עבור היחיד. באופן דומה לזה של פגיעה מינית בתוך התא המשפחתי, גם אירוע של פגיעה מינית המתרחש בין חברים בקהילה נחווה לעיתים כאיום של ממש על המסגרת הקהילתית. האיום על המקום הבטוח ותחושת חוסר היציבות שחווים חברי הקהילה הופכים אותם לנפגעים משניים החווים סימפטומים וקשיים המקבילים לאלה של הנפגעים הראשוניים. בין אלו אפשר למנות את הקושי להתמודד עם תכנים ותיאורים שעוברים מפה לאוזן בין החברים, את ערעור תחושת הביטחון האישי, את חרדתם של הורים לשלום ילדיהם, את ההצפה של זיכרונות עבר אישיים ואת תחושת חוסר הוודאות בדבר עתידה של הקהילה. מתוך ראייה זו של חברי הקהילה כנפגעים משניים אני מבקש להתבונן כעת ביחסה של הקהילה אל הפוגע וביחסה אל הנפגע. יחס הקהילה אל הפוגע הפוגע עשוי לעורר אצל חברים בקהילה חמלה (בייחוד אם מדובר בפוגע קטין), ועם זאת, התוקפנות שלו עשויה להיות מאיימת ומפחידה. נוסף על כך, נוכחותו של הפוגע במרחב הקהילתי מעוררת לעיתים קרובות מבוכה. אצל חלק מחבריו של הפוגע הוא עשוי לעורר בלבול וקושי להחליט אם להאמין לו ואם נכון לדבר איתו על מה שקרה; חברים אחרים בקהילה עשויים לחוש כעס כלפיו על שהרס את המרחב הבטוח, ונוכחותו היא תזכורת מאיימת ומתמדת לכך שאין מקום בטוח. לעיתים מעשיו של הפוגע גם גורמים לבני אדם בסביבתו בלבול וחוסר ביטחון ביכולתם "לבחור נכון" את חבריהם, והם גם מערערים את האמון של החברים בהנהגת הקהילה וביכולתה לשמור, לזהות ולהגיב בצורה נכונה במקרה של פגיעה.

יחס הקהילה אל הנפגע למרבה הפלא, התבוננות במערכת היחסים שבין הקהילה לנפגע מלמדת שהיא עשויה להכיל אותם מרכיבים ומאפיינים שמנינו ביחסה אל הפוגע. גם הנפגע מהווה בנוכחותו תזכורת מתמדת לאובדן המקום הבטוח ואפילו כעס על התנפצות "אשליית גן העדן" שיש לעיתים קרובות בקהילות קטנות. הנפגע מעורר גם הוא אמפתיה וחמלה לצד רתיעה מתוקפנות שאולי קיימת, וכן מבוכה, ספקות ובלבול. ההכרה בכך שקשת הרגשות שמתעוררים מול הנפגע ומול הפוגע דומה כל כך היא תובנה מתסכלת, מכעיסה לעיתים, ואולי אף נתפסת כ"לא הוגנת", אך היא חשובה ביותר להבנת הדינמיקה הקהילתית, להפחתה (ולו חלקית) של תחושות האשמה והכעס ולפיתוח היכולת ליצור התערבות יעילה בשעת משבר. לא פעם מתואר השבר הקהילתי בעקבות פגיעה מינית במונחים של פיצול בין אלו התומכים בנפגע ובין אלו התומכים בפוגע. אכן, יש בתיאור הפיצול הזה מידה רבה של אמת, אבל לדעתי אין בו כדי לתאר במלואו את טיבו של הפיצול שמתרחש בין החברים בקהילה, מכיוון שאין ביכולתו להציע הסבר לשתי דינמיקות משמעותיות ושכיחות: האחת, העובדה שחברים בקהילה חלוקים בעמדתם לגבי האירועים, לעיתים באופן חד מאוד ומקוטב, ללא כל יכולת להחזיק בעמדה מורכבת, והשנייה, העובדה שלעיתים חברים בקהילה עשויים להרגיש שגם בתוך עצמם הם מיטלטלים בין קצוות הפוכים של דעות ורגשות. משום כך אני מבקש להציע שקו השבר שלאורכו מתרחש לעיתים הפיצול העמוק בקהילה אינו בין תמיכה בנפגע לתמיכה בפוגע. במקום זה אפשר שנכון יותר למקם את הפיצול בין העמדות המקוטבות – התנגדות ורתיעה מהפגיעה ומעמדת הקורבן לעומת הזדהות יתר עם הנפגע. ההתנגדות עשויה להתבטא בתגובות של חברים בקהילה – האשמה והטלת קלון (על הפוגע, על הנפגע, על מנהיגות הקהילה ועוד), תחושות אומניפוטנטיות בנוגע ליכולת "לפתור את הבעיה" או, לחלופין, הכחשה של הפגיעה ורצון להתעלם ממנה. הזדהות יתר עשויה להתבטא למשל בתחושות אשם של חברים בקהילה על כך שהפגיעה לא נמנעה, תחושת בושה על ההשתייכות לקהילה, חוסר אונים מול דרכי ההתמודדות האפשריות עם המשבר והחייאה חוזרת ונשנית של הפגיעה בשיח הקהילתי באופן שאינו מאפשר התאוששות ועיבוד של הטראומה. אין ספק שביטויי ההתנגדות שמנינו אכן עלולים להסב פגיעה וכאב נוספים לנפגע ולמשפחתו, אך מנגד – גם עמדה של הזדהות יתר לא תיטיב עם הנפגעים.

I נקודת מפגש 11