מכון חרוב - נקודת מפגש - גיליון 23 - יולי 2022

ארגון מודע טראומה וקשר

אנסה להציג כיצד באמצעות אימוץ עקרונות הטיפול )Knight, 2019( Trauma Informed Care )TIC( בטראומה – אפשר לקדם בארגונים סביבה שביכולתה לסייע לעובדים להימנע מההשלכות המזיקות של הטיפול בטראומה, ולקדם את רווחתם האישית והמקצועית. יישום עקרונות אלו יקדם את הארגון כארגון רגיש ומודע טראומה. כדי להמחיש את עוצמת המצוקה והכאב במפגש עם טראומה, בחרתי להביא תיאור של ליווי משפחה על ידי עובדת סוציאלית, בשינוי פרטים מזהים: ,42 אדווה, המטופלת בשירותי הרווחה ובבריאות הנפש, בת היא אם לילד בן ארבע שנולד לאחר שכלל לא הייתה מודעת לכך שהיא בהיריון עד לחודש השישי, ולא הייתה בזוגיות. אדווה היא מתמודדת נפש מאובחנת עם מאניה דפרסיה. לאורך השנים סבלה אדווה מיחס משפיל ומתעלל, בעיקר מצד אימה שראתה בה מי שמביישת את המשפחה. אדווה מנודה משאר בני משפחתה שכן לקחה מהם כספים רבים. אביה הוא היחיד ששמר עימה על קשר והוא נפטר לאחרונה, אירוע שבעקבותיו נכנסה אדווה לדיכאון. בנה בן הארבע של אדווה עבר ממשמורתה לאחר כמה אירועים קשים שאליהם נחשף. אחותה של אדווה קיבלה את המשמורת עליו, ובינה ובין אחותה מתחים רבים. אדווה פוגשת את בנה כעת בפיקוח ובליווי מרכז הקשר. לפני כמה חודשים התקשרה אדווה למרכז הקשר לבטל ביקור עם בנה, וסיפרה שהיא מאושפזת לאחר ניסיון אובדני שביצעה. שכן שעבר במקרה ליד דירתה גילה אותה ומייד הזעיק עזרה. אדווה ניצלה. תמר, העובדת הסוציאליתשלה, הלכה לבקרה בבית החולים הפסיכיאטרי. בביקור אדווה נראתה קפואה, דיכאונית, כמעט שלא דיברה ובעיקר הקשיבה. העובדת הסוציאלית חיזקה את אדווה ואמרה לה שהיא לא אשמה במחלתה והדגישה לפני אדווה כי היא חוותה טרגדיות ואובדנים של אנשים יקרים, חוויות שהשפיעו עליה בצורה קשה. תמר פנתה אל אדווה וביקשה ממנה שלא תוותר על עצמה. היא אמרה לה: 'את ראויה והבן שלך עילאי ראוי ומחכה לפגוש אותך'. היא חיזקה אותה על כך שלמרות מצבה זכרה את עילאי ועד כמה הוא זקוק לה, ושהתקשרה לבטל את הביקור, וכי הדאגה לבנה קיימת בה על אף הייאוש. כאשר תמר חזרה למשרד היא פרצה בבכי. החוויה המטלטלת של המפגש עם אדווה בבית החולים, הייאוש והדיכאון של אדווה חלחלו אל תמר. גם המחשבה על עילאי, אדווה ותמר

שגדל בתנאים שהם לא אופטימליים עבורו, אצל דודתו שלא הייתה חלק מחייו עד לא מזמן, יחד עם ההבנה שעילאי כמעט שאיבד את אימו, אשר למרות המעט שהיא יכולה לתת לו, היא כה חשובה לו – כל אלה גרמו לתמר כאב רב ותחושה שכל מה שאמרה לאדווה בביקור לא היה מספיק כדי לנחמה. החוויה הרגשית של המטפלים בטיפול בטראומה והסיכון לרווחתם הנפשית זהו סיפור קצר המאפיין רבות מהסיטואציות שאנחנו פוגשות כמעט מדי יום ביומו. המפגשים עם פרטים ומשפחות הסובלים מנסיבות חיים קשות ומאירועים טראומטיים רבים בחייהם, של אובדן, נטישה, מעברים מרובים וחולי, והכאב והמצוקה שנלווים אליהם אינם קלים להכלה. הרצון של המטפל להתקרב ולסייע נתקל לא פעם בהימנעות, בחשדנות ובתוקפנות, שכן המטופלים, למודי טראומות ואכזבות במסגרת יחסים קרובים, משליכים את החשש מפגיעה נוספת על המטפל. במקרים רבים דברים אלה אינם מדוברים באופן ישיר, והמטפלים מרגישים לא פעם חסרי אונים מול תגובות אלו בניסיונם להתקרב ולסייע. מדובר בתהליך ארוך, וככל שהמטופל פגש יותר "רוחות רפאים" בעברו, קרי טראומות, ופחות "מלאכים" ), כך תהליך Lieberman & Harris, 2007( קרי חוויות מיטיבות זה הופך למורכב יותר. עם התקדמות התהליך וביסוס יחסי אמון, המטפל נפגש גם עם הכאב, עם הפגיעות הקשות ועם סיפורים של עוול ורוע אנושי בלתי נתפס. כשאלו מצטרפים לתחושות הייאוש של המטופל, העומס הרגשי על המטפל רב, והוא מלווה לעיתים קרובות גם בתחושות של חוסר אונים. ובכל זאת, ברגישות רבה אנחנו ממשיכות יום אחר יום לעסוק בתחום/בנושאים/במטופלים מורכבים, ולמרות הקושי הרב נראה שאפשר למצוא תגמול וסיפוק אישי. "תשישות החמלה" אל מול "סיפוק החמלה" המושג חמלה מתאר תחושה עמוקה של אמפתיה וצער על סבלו או מר גורלו של אדם אחר, המלווה ברצון עז להקל את הכאב או להסיר את הגורם לו. מטפלים העוסקים יום יום במפגש עם כאבם של אחרים בניסיון לסייע להם, כמו תמר, מי שמבקש לסייע לאחר מוצא עצמו מפעיל תדיר את "בלוטת החמלה". הדבר עלול לגרום ל"תשישות החמלה" ) שהיא תוצר של טראומטיזציה משנית Bride et al., 2007( עקב חשיפה מוגברת לסיפורים טראומטיים ושל שחיקה עקב עומס המקרים.

I נקודת מפגש 23