מכון חרוב - נקודת מפגש - גיליון 23 - יולי 2022

אין עלינו בלעדינו

דעת דיברה על הבמה בקול ילדותי ומטופש, כביכול חיקוי של נפגעת עבירת מין שאינה מבינה את מה שאותה מרצה יודעת מניסיונה הרב. הרגע ההוא המם אותי. נעלבתי מאוד. הבטתי בקהל ואז במרצה שהמשיכה בהרצאה שלה, קמתי ויצאתי מן האולם. אני חייבת לומר שנפגעתי מאוד. מי שהיו באולם היו לכאורה אנשי שלומי, אנשים שבאו מתחומי הטיפול ויש להם מחויבות עמוקה לתחום, והינה בקהל יושבת אני, האדם שהם צריכים לסייע לו, ומעל הבמה לועגים לי. וכל חטאה של אותה נפגעת (ובעצם של רבים ורבות) הוא שהיא אינה בקיאה בהליכים ובנהלים המופרכים שקבעה הממשלה. לאחר הכנס פניתי אל הנהלת מכון חרוב וסיפרתי על מה שקרה. הסברתי שאין לי דבר אישי נגד המרצה, אלא שהרגע ההוא מייצג בעיניי תפיסת עולם שהשתרשה אצל אנשי מקצוע – הם מרחיקים עצמם מהנפגעים והנפגעות ומתבצרים מאחורי סטטוס ותארים, הם אינם מקיימים שיח אנושי עם הנפגעים והנפגעות ואינם שומעים את קולם, אינם מבינים שהמומחיות אינה נמצאת רק בצד אחד, ושפגיעה מינית בילדות היא תופעה שקיימת לא רק במחקר האקדמי. קשה לומר שציפיתי לגדולות ונצורות. הפנייה שלי בלבלה את הארגון. תחילה ניסו להסביר לי שמדובר בהרצאה לקהל המקצועי, אחר כך הבינו שזו בדיוק הנקודה – האם קהל מקצועי ונפגעות ונפגעים הם דברים שונים? אין נפגעות שהפכו לעובדות סוציאליות או נפגעים שהפכו לעורכי דין? והאם המשמעות של קהל מקצועי היא אזור שבו אין לנפגעים ולנפגעות דריסת רגל ומותר ללעוג להם מאחורי גבם, להתבדח על חשבונם ו"להריץ דַחְקוֹת"? בעקבות האירוע קרה משהו אמיתי ומופלא שעד היום הוא בעיניי מופת ודוגמה לאיך צריך להתנהג ארגון. במכון חרוב הבינו שמי שמולם אינו נגדם אלא שותף, וכך התחלנו לעבוד יחד. במקום הפרדה, התחלנו שיח. במקום עלבון ושריפת גשרים, עבודה משותפת, הדוקה ומשמעותית, כדי להביא את הנרטיב של אותם ילדים פגועים אל קדמת הבמה כבני אדם שווים למטפלים בהם. לא עוד אוכלוסייה מוחלשת ונרמסת, אלא בני אדם מומחים בתחומם, בעלי ידע ויכולת לתרום לעשייתו של מכון חרוב, להצעיד קדימה את תחום הטיפול בפגיעה המינית בילדים, להיות שותפי אמת לדרך, ליצור סביבה מחבקת, תומכת, מחזקת ושוויונית לנפגעים, שמאפשרת מרחב בטוח, מקשיב ולומד בקרב אנשי המקצוע כלפי מה שיש לנפגעים לומר ולפעול.

הוועדה הציבורית לשינוי מדיניות ביחס לפגיעה מינית בתקופת הילדות כשפרופ' כרמית כץ, מנהלת תחום המחקר במכון חרוב, פנתה אלי וסיפרה לי על הרעיון להקים בישראל ועדה ציבורית שתשמע אך ורק נפגעים ונפגעות ותגבש המלצות מדיניות על סמך החוויות שלנו, אמרתי מייד שזה רעיון נהדר ומהפכני אבל לא ציפיתי שהיא תזמין אותי לשבת בוועדה עצמה. עד הקמתה של הוועדה הציבורית לשינוי מדיניות ביחס לפגיעה מינית בתקופת הילדות לא הכרתי בישראל ועדה או צוות שעסקו בנפגעים ובנפגעות וכללו נפגע או נפגעת בפנים גלויות. לא במשרדי הממשלה, לא בגופים סטטוטוריים, לא כנציג או נציגה של ארגון כלשהו. נדהמתי מההצעה להיות חלק מההרכב, כי עד אז ועדות הורכבו רק מאנשים מקצוע שברוב טובם הואילו לשמוע נפגעים ונפגעות במשורה והסתפקו לעיתים רק באישה אחת, מקסימום שתיים, ותמיד מסוג מסוים שאינו מייצג את האוכלוסייה הכללית. כל מספר מעבר לזה נתפס בעיני הגורמים הללו כמיותר או כמוגזם. לנפגעים ולנפגעות לא הייתה גישה אל מוקדי קבלת ההחלטות, אל מקבלי ההחלטות, אל מי שקובעים את המדיניות בישראל. אנשי המקצוע על כל תואריהם ישבו תחת נורות פלורסנט וקבעו מדיניות ותקציבים על סמך ניחוש. הוועדה הייתה בבחינת רגע היסטורי שהייתה בו הכרה בכך שיש לשאול את הנפגעים והנפגעות – ישירות – מה הם צריכים ורוצים, לשמוע, להפנים ולשנות. אף אחד לא שאל אותנו מעולם דבר. במשך שנים נבנו כאן תיאוריות שלמות על מה שטוב לנו, נפגעות ונפגעי אלימות מינית, בלי לכלול אותנו בשיח הזה בשום צורה. העיקרון "אין עלינו בלעדינו" הוא עיקרון עתיק ומוכר, מהפכות שלמות התבססו עליו, והיום הוא כמעט הסטנדרט. למעט כשזה נוגע לנו. זאת בעיניי הסיבה לכך שטיפול המדינה בנפגעות ובנפגעים, ובכלל – בבעיית האלימות המינית, לקוי כל כך, חסר, שגוי. ולכן הגדרתי לי מטרה שהפכה למשימת חיי: השמעת הקול שלנו, בפנים גלויות ובגוף ראשון, בתוך מוקדי הכוח וקבלת ההחלטות במדינה. לא יהיה עוד שיח עלינו בלעדינו. וזה, הכלי הזה של השמעת קולנו, התגלה ככלי בעל עוצמה חסרת מעצורים. והכנסתו אל תוך בית המחוקקים מחוללת מהפכה. אני יעל שרר, אבא שלי פגע בי מינית. כדי שאהיה מסוגלת להגיד את המשפט הזה, בגוף ראשון ובפנים גלויות, הייתי צריכה לעתור נגד המדינה לפני כעשור – כי להזדהות כנפגעת אלימות מינית בילדות היה מנוגד לחוק.

I נקודת מפגש 41