מכון חרוב - נקודת מפגש - גיליון 23 - יולי 2022

להיות עֵד

יוסף בהר, הלל מאירסון, 2 יעקב פרינץ וגבריאל קאליש

סיפורו של הלל, יוזם הקבוצה התחלתי לעבוד כמלווה של צעירים וצעירות במצבי 2018 בשנת סיכון בעת יציאתם לחיים עצמאיים ממסגרות חוץ-ביתיות. בעת כניסתי לתפקיד לא הוצב שום סימן שאלה לגבי ליווי צעירות על ידי. ניגשתי לכך בחששות כבדים ובסקרנות גדולה. שני רגעים בתחילת הדרך: תחילת דרכי כרכז-עו"ס המלווה צעירות. אני פגישה ראשונה: נפגש בבית קפה, פגישה ראשונה עם צעירה מחוץ למסגרת שהיא שוהה בה, לקראת יציאתה ממנה. במהלך הפגישה היא שואלת אותי לדעתי, האם נכון לה לקיים יחסים חד-פעמיים עם גבר מסוים שהכירה – כדי שאם היא לא תצליח להחזיק במסגרת ההמשך שלה יהיה לה לאן ללכת? אני מסיים את הפגישה עם גוש גדול בבטן ותחושה של בדידות. מנסה להתמודד עם מתקפה של שאלות: עם מי אני יכול לחלוק את התוכן הקשה שעלה בפגישה? איך אני יכול להיות גבר מיטיב עבורה? זו רק ההתחלה, אילו תכנים יבואו בהמשך? איך אני מתחיל עכשיו עוד פגישה? בהדרכה משתתפים מלבדי עוד רכז, שתי הדרכה קבוצתית: רכזות ומדריכה קלינית. אני משתף את הקבוצה בתיאור מקרה של צעירה שאני מלווה. במהלך ההדרכה המדריכה שואלת אותי: האם אני חש העברה ארוטית בתוך הקשר? ברור לי שהשאלה רלוונטית בהקשר של ליווי הצעירה אך אני חש אי-נוחות רבה. המרחב הנשי שאני נמצא בו מקשה עליי לדבר בכנות. ברור לי שהכנות חשובה. אם לא אהיה כן, עם מבט רפלקטיבי אמיץ פנימה, לא אוכל ללוות צעירות, אך ברור לי שהמרחב מקשה עליי. רגעים אלו הובילו אותי להבנה שכדי שאוכל, כאיש מקצוע וכגבר, ללוות צעירות בסיכון שרובן ככולן נפגעות תקיפה מינית, דרוש לי מרחב גברי שבו אוכל לעבד את חוויותיי ואת התכנים הקשים שאני נחשף להם. בעקבות הבנה זו הקמתי עם שותפים קבוצת הדרכה לעובדי שטח שעובדים במרחב לא פורמלי ומטפלים בנערות ובצעירות נפגעות תקיפה מינית. קבוצה זו היוותה עבורי עוגן בתקופה שבה ליוויתי צעירות – מרחב מכיל ותומך, עם רמת אינטימיות גבוהה, שיכול להתמודד

הרחוב הוא המרחב הכי לא פורמלי שקיים – שם העובדים אינם בעלי בית בשום מובן. "קורות הגג" ומועדונים הם מרחבים פורמליים יותר, אך גם שם האוכלוסייה אינה קבועה והקשרים הטיפוליים מתאפיינים בלא מעט אלמנטים רחוביים. בכל המרחבים ישנה הבנה שייתכן כי לאוכלוסייה שאנו פונים אליה יהיה קושי להיכנס למערכת טיפולית ממוסדת ומוגבלת, ולכן הם צריכים ליצור איתה קשר דווקא דרך המקום הפחות מוגבל ופחות ממוסד. במקום כזה ההישענות שלנו תהיה בעיקר על גבולות פנימיים וכמעט בלא להישען על גבולות חיצוניים (ב"קורות הגג" יש כמובן גבולות רבים יותר, במועדונים פחות וברחוב עוד פחות). לא פשוט ברחוב, לעיתים אף מאיים, אך מנגד הוא מאפשר ליצור קשרי אמון עמוקים ומשמעותיים, הוא נוגע ונוכח בסיטואציות משמעותיות מאוד ונותן לנו, המטפלים, כניסה לעבודה על חלקי נפש מדהימים, אך עם זאת לא סטריליים. עבודה טיפולית אמורה להביא את המטפל לידי עבודה פנימית מתמדת, ואילו העבודה במרחב פחות מוגבל ופחות מוגן מציבה את המטפל מול עצמו בצורה הישירה ביותר. בשלוש השנים האחרונות פעלה בירושלים קבוצת הדרכה לעובדי שטח גברים (עובדי רחוב, תוכניות ליווי לצעירים, מרחבים פתוחים לנוער בסיכון, "קורות גג" לנוער ולצעירים בסיכון ועובדי קידום נוער), שבמהלך עבודתם מלווים נערות במרחבים לא פורמליים. הקבוצה 26-14 וצעירות בסיכון בנות נפגשה אחת לחודש והיוותה עבור משתתפיה מרחב למידה ותמיכה. במהלך המפגשים נוסחו עקרונות עבודה אישיים וארגוניים לסוג ליווי זה.

תודתנו למכון חרוב על התמיכה בפעילות הקבוצה ולרועי מצר על הנחייתה. 1 יוסף בהר הוא בעל תואר ראשון בחינוך וחברה ותעודה בהנחיית קבוצות. רכז ירושלים בתוכנית מחסות לעצמאות של עמותת עלם: תוכנית ליווי של 2 צעירים וצעירות בוגרי מסגרות חסות הנוער. הלל מאירסון הוא עו"ס קליני. בזמן הקמת הקבוצה היה רכז ירושלים בתוכנית מחסות לעצמאות של עמותת עלם, היום מנהל מרכז טיפולי "יעלים". יעקב פרינץ הוא עו"ס קליני, רכז טיפול ומדריך נוער בזולה של חצרוני, עובד החטיבה לקידום נוער וצעירים של עיריית ירושלים. גבריאל קאליש הוא מדריך נוער בזולה של חצרוני, עובד החטיבה לקידום נוער וצעירים של עיריית ירושלים.

I נקודת מפגש 69