מכון חרוב - נקודת מפגש - גיליון 23 - יולי 2022

יוסף בהר, הלל מאירסון, יעקב פרינץ וגבריאל קאליש

סיימתי את אותו היום, נכנסתי לרכב והרגשתי שאני לא מסוגל להתניע. פיזית אני יכול, אבל מנטלית אני פשוט לא מסוגל. הרגשתי כאילו מישהו דקר אותי בבטן ועם כל משפט סובב את הסכין עוד ועוד ועוד. הפגישות האלו והצעירות האלו העסיקו אותי רבות, והמשמעות שלהן – גם עבור הצעירות וגם עבורי. לאחר זמן, ובעזרה של מדריכים וחברים טובים, הבנתי. הבנתי שבאותו יום, או החל מאותו יום, אני עֵד לטראומה הנוראית של שתי הנשמות היקרות והסובלות האלו. כן, באותו יום זכיתי לטיול בגיהינום. עד כאן סיפורו של יוסף. יוסף הביא את המקרה הזה אל הקבוצה, וסביבו נוצר שיח עמוק ומרגש. כלל המשתתפים מכירים סיטואציות דומות לזו. מקרים שבהם אתה נעשה שותף לסיפור קשה מאוד, אתה רוצה להציל, לשנות, "לשלוף" את הצעירה מתוך עולמה ולהביא אותה לעולם טוב יותר, אך אתה מגלה שאתה חסר אונים. מגלה שאין בידך לעשות הרבה. מלבד להיות... בדיון שערכנו עלה מושג העֵדוּת. לפעמים המשימה שלנו היא להיות עדים. לתת תוקף פנימי לחוויה דרך המוכנות שלנו להיות שם בלי לברוח ובלי יכולת לעשות... דיברנו על הצורך הגדול של המספרת במקום שלנו כעדים – מול הפחד שלה משינוי. לאחר הפגישה, שכולנו עברנו בה טלטלה אך יצאנו ממנה שמחים ביכולת לשתף, כתב אחד המשתתפים, גבריאל, שיר )ראו בעמוד הבא(:

עם רגשות קשים, עם תכנים קשים, עם שאלות לא פשוטות. מרחב שבו הרגשתי שאני לא לבד שם בחוץ. עד כאן סיפורו של הלל. כל מפגש של הקבוצה התבסס על הצגת מקרה / סיטואציה/ דילמה של אחד המשתתפים. זהו סיפורו של יוסף: ³ טיול בגיהינום זה היה עוד יום "שגרתי" בתקופת הקורונה, את הפגישות שלי עם הצעירים והצעירות פיזרתי בין הספסל באזור הדווידקה לספסלי האבן בשוק או בכלל בגן סאקר. באותו יום, בין שאר הפגישות, פגשתי שתי צעירות – האחת שלצורך העניין נקרא לה רננה והשנייה מיכל. את רננה פגשתי בתחנה המרכזית ומשם התקדמנו ברגל לגן סאקר. למרות בקשתה שלא לדבר על העבר שלה, ב"טיול" הקצר לגן סאקר היא פצחה בסיפורי מקום. בכל פינה שעברנו היא סיפרה על דבר שעברה, ככל שסיפרה פחות פרטים – והיא חסכה – כך נפער עוד החור השחור בבטן, וכעומק החור והשחור כך הבנתי עוד את הזוועות שהצעירה שלידי עברה פה, בעיר שכולנו מכירים, ו"מתחת לאף" של כולנו. את מיכל הייתי בטוח שלא אפגוש. מיכל צריכה שאכתוב לה דוח לעניין ספציפי, אבל היא אינה באה לפגישות. בשיחות הטלפון הקצרות שלנו אני שומע את ה"הדרכות" שהיא מקבלת מבן הזוג של אימה. לאחר התייעצות ובהדרכה הוחלט להבהיר לה שבלי פגישה לא אקדם דבר, קבענו פגישה, כמה לא מובן מאליו בקורונה, אבל גם קבענו מקום. בשעה היעודה הגיעה מיכל, למרבה ההפתעה – או שלא – עם בן הזוג של אימה, והוא ישב איתנו במשך כל הפגישה. לבקשתי, הוא עזב את הפגישה – או אז נפתחו שערי הגיהינום שלה. אחסוך את הפרטים בכתב, אך נראה שרובכם הבנתם את המציאות הרעה שהיא חיה בה ואת המציאות הזוועתית שהובילה אותה לשם.

כל הפרטים המזהים שונו, מטעמים מובנים. 3

נקודת מפגש I 70