מכון חרוב - נקודת מפגש - גיליון 23 - יולי 2022

כלים שלובים I מפגש טיפולי

קרוב משפחה מבוגר, ייתכן שיתפתח מנגנון דיסוציאטיבי שמטרתו לנתק תוכן בלתי נסבל טרם הגעתו אל התודעה – כדי לשמור על תחושה של יציבות ואשליה של עצמי קוהרנטי, וגם להמשיך לסמוך על המבוגרים. יש מצבים שיכולה להתפתח בהם אמנזיה דיסוציאטיבית, שהיא היעדר זיכרון מוחלט או חלקי של אירוע הפגיעה. באופן דומה למקרה של מיכל, שכחה כזאת יכולה להתרחש גם אם הילד דיווח על הפגיעה וזו הופסקה. הזיכרון של הפגיעה יישאר מנותק מרצף הזיכרונות וימוקם מחוץ להכרה המודעת באופן שלילד אין גישה ישירה אליו. ואולם כמו שאירע אצל מיכל, הוא עלול לחזור אל התודעה בעקבות טריגר. חוויה כזאת, שנקלטה ונשמרה בתנאים של עוררות גבוהה פיזית ורגשית ולא עובדה, נותרת בעוצמתה המקורית. לפיכך כאשר היא חוזרת אל הזיכרון והתודעה – היא נחווית כאילו היא מתרחשת בהווה ולא כזיכרון ישן מן העבר. התערבות אינטגרטיבית קצרת מועד במרכז ההגנה ההתערבות במרכז הגנה משלבת בין עולמות תוכן שונים ותפיסות שונות בעבודה עם נפגעי טראומה והתעללות. צוות המרכז כולל אנשי מקצוע מומחים מכמה תחומים: עובדות סוציאליות, שוטרת חוקרת נוער, חוקרת ילדים, רופאת ילדים עם הכשרה פורנזית, אם בית ומזכירה. צוות המרכז מלווה גם על ידי פרקליטה מייעצת מטעם פרקליטות המדינה. באופן הזה אפשר לסייע לפונים באפיק הטיפולי – התערבות ממוקדת בשעת משבר על ידי עובדים סוציאליים, וגם באפיק הפלילי – הגשת תלונה, חקירה ובדיקה רפואית פורנזית. מיכל הופנתה למרכז ההגנה על ידי עו"ס לחוק הנוער במקום מגוריה, לאחר שבמחלקת הרווחה התקבל דיווח מיועצת בית הספר. מטרת ההפניה הייתה פתיחת תיק משטרתי לצורך הליך פלילי. מיכל הגיעה למרכז ההגנה בלוויית שני הוריה. בתחילה נערכה שיחת היכרות קצרה עם שלושתם. בשיחה זו ניתן הסבר קצר על הסיוע שהמרכז מספק. ניכרה מתיחות ביחסיהם של מיכל וההורים. מתוך ההבנה שפגיעה בתוך המשפחה פוגעת באמון וביכולת לסמוך על המבוגרים הקרובים, הוצע למיכל להיכנס לשיחה אישית עם עובדת סוציאלית מצוות המרכז, כדי שתוכל לשתף אותה בחווייתה, לשאול שאלות ולקבל מידע נוסף שהיא זקוקה לו לצורך קבלת החלטה עצמאית בנוגע להליך שבו תבחר.

בשיחה עם יועצת בית הספר נחשף סיפור ילדות ישן. מיכל סיפרה כי עשר שנים קודם לכן היא נפגעה מינית על ידי סבה. מיכל נזכרה כי שיתפה את הוריה בדבר הפגיעה, ולאחר מכן נשכחה ממנה הפגיעה לחלוטין – עד שנזכרה בה שוב במהלכה של פעולה בתנועת הנוער. מילים מסוימות שנאמרו בפעולה היו הטריגר שהציף אצלה בבת אחת זיכרון ילדות שלא היה נגיש עד לאותו רגע. לפני עשר שנים, עם היוודע דבר הפגיעה, פעלו ההורים במסגרת המשפחתית. הם עדכנו את בני המשפחה, התעמתו עם הפוגע ודאגו לטיפול מתאים עבורו. למעשה, ההורים יצרו מצב של מוגנות עבור מיכל ועבור יתר הקטינים במשפחה, אך הפגיעה לא דוּוחה, וההורים לא שוחחו עם מיכל. הם לא העבירו מסר שמגנה את המעשים, לא התעניינו בחווייתה הרגשית ולא הסבירו לה דבר על הפעולות שנקטו. מיכל גם לא קיבלה כל סיוע טיפולי. כאשר זיכרון הילדות חזר אל מיכל, היא הוצפה בתחושות קשות. חוויית הפגיעה שבה אליה בעוצמה. היא חשה גועל, פחד, בלבול וחוסר אונים. היא התקשתה להירדם בלילות בגלל תחושות גופניות פוסט-טראומטיות. נוסף על כך החלו אצלה תסמינים של הסתגרות, בכי וחוסר ריכוז. מיכל, שלא הבינה מה קורה לה, החלה להתרחק מחבריה ומהוריה והרבתה להתבודד. השינוי בהתנהגותה הורגש בסביבתה הקרובה ועורר דאגה בקרב מקורביה. רקע תיאורטי ), במאמרן "זיכרון 2017 , אורית נווה וצביה זליגמן (נווה וזליגמן ילדות וטראומה", מסבירות כיצד פועלים מנגנונים של שכחה והיזכרות במצבים של אירועים טראומטיים, ובתוכם גילוי עריות. הן מוסיפות ומפרטות כיצד – בעקבות העוצמות החריגות של האירועים ושינויים פיזיולוגיים ופסיכו-ביולוגיים שעלולים להיווצר בגינם – חוויות טראומטיות אינן יכולות להיתפס, להירשם ולעבור עיבוד ותיעוד כמו חוויות וזיכרונות אחרים. נוסף על כך הקושי הקוגניטיבי והשפתי, המאפיין שלבי התפתחות בתקופת הילדות, להבין את האירועים ולתת להם משמעות ופירוש. קושי זה מתעצם כאשר הדמות הפוגעת היא אדם קרוב, שכן אז נוצרת פגיעה גם בהיקשרות הבטוחה, ואין מי שיסייע לילד בתיווך, בוויסות, בארגון ובהבנה של החוויה. עוד הן מסבירות שבמקרים של פגיעה מינית חמורה או פגיעה שמעורבת בה דילמה בלתי אפשרית, למשל בפגיעה על ידי

I נקודת מפגש 77