מכון חרוב - נקודת מפגש - גיליון 24 - ינואר 2023

יהונתן פיאמנטה

כך, באופן מפתיע, הפכה המשגת ההזדהות עם התוקפן לשמש בסיס תיאורטי לשני ביטויים הפוכים לגמרי של השלכות הפגיעה על הילד הקורבן – צייתנות מסתגלת וכנועה בראייתו של פרנצי, לעומת כוחנות מוחצנת ותוקפנית בתפיסתה של אנה פרויד. פרנצי ופרויד זיהו, כך נראה, מאפיינים שונים של הפוגע ושל הפגיעה. אנה פרויד התמקדה באלימות שבפגיעה והצביעה על הכוחנות והכפייה של הפוגע שהופכים מודל להזדהות אצל הנפגע חסר הישע, שמשתוקק להיפטר מזהות הקורבן (פרויד, ). פרנצי, מנגד, התמקד בפתיינות המתעתעת של הפוגע, 1977 בבלבול השפות ההרסני ובהזדהות של הנפגע עם המרכיבים .)2003 , האלו בניסיון להיחלץ מהסבל הטראומטי (פרנצי הרובד הייחודי של ההזדהות עם התוקפן שאני מבקש להציע במאמר זה נשען גם הוא על מאפיין משמעותי בדמות הפוגע ובחוויית הפגיעה: ההיעדרות הנפשית של האדם החוֹוה בשעת החוויה. לא פעם, כאשר אני מתבונן על החוויה הטיפולית שלי עם בנים שנפגעו מינית, אני שם לב לכך שהיא מתאפיינת בקושי עצום של הנערים לנסח תובנות, רגשות ורצונות. המרחב הטיפולי שהמטופל ואני שוהים בו מתמלא כביכול באי ידיעה, שתיקה והתבוננות שטוחה ומצומצמת, ולעיתים הוא אף מלווה בפליאה של הנער על הניסיון המאומץ לחפש אחר מילים. בדמיוני אני יכול לשמוע אותו שואל: מה זו השפה הזרה שאתה מנסה להשתמש בה ואני מתקשה לזהות אותה? ואכן, ראוי להתייחס לשאלה הזאת – מהן המילים האלה ומהיכן הן מגיעות? אפשר שהן נשאבו מתוך ספרות מקצועית או שמא מתוך חוויות קודמות של שיח עם מטופלים או של למידה עם אנשי מקצוע. תהיה התשובה אשר תהיה, דומה שמן הראוי להכיר בכך שהמילים שאני משמיע ברגעים שכאלה זרות למטופל שלי. הוא לא חשב אותן, לא הרגיש אותן ולא ביטא אותן. יתרה מזו, ייתכן כי לא רק השפה זרה – גם עצם הניסיון להשתמש במילים נחווה כמעשה זר ומוזר, שכן המטופל "בחר", כמו נערים רבים אחרים, לדבר בשפה ללא מילים. הפגיעה שלו נמצאת במרחב שאין לו מילים, וגם ההתמודדות שלו היא בכלים של האין: אין תובנה, אין תחושה ואין חוויה. מנגנוני הגנה דיסוציאטיביים שכאלה מבליטים את אחד הפרדוקסים המלווים בקביעות את מי שמתמודדים עם השלכותיהן של טראומות ופגיעות – המגע של הנפגע עם חוויות הסבל, האימה וההשפלה, מנכיח את הטראומה ואת

רבות נכתב על אי היכולת של הנפגעים לספר את עצמם. הטראומה מסרבת כביכול להיות ידועה, וכך גם הנפגע שנושא את הזיכרון שלה. האלם שהנפגע נתון בו הוא לעיתים תולדה של אימה משתקת או של השתקה על ידי הפוגע וסביבתו. במקרים אחרים הוא עשוי להעיד על ניתוק דיסוציאטיבי של הרגש, של הזיכרון או של חוויית העצמי. מעל לכול, נדמה שהיעדרה של שפה מבטא את היותה של הטראומה "מחוץ לטווח הניסיון האנושי", כפי שהיא מתוארת בספרות המקצועית ), ועל כן גם מחוץ לטווח המילים של אותו קיום אנושי. DSM( במאמר זה אני מבקש להציג רובד נוסף של אלם, רלוונטי במידה רבה דווקא לבנים שנפגעים מינית. זהו האלם הנובע מתוך הזדהות עם כוחו של התוקפן ועם הייצוג הגברי הסטראוטיפי שלו. )2003 , בהרצאתו המפורסמת של שנדור פרנצי (פרנצי על בלבול השפות, הוא תיאר את מנגנון ההגנה באמצעות הזדהות של הילד הקורבן עם התוקפן המאיים עליו. הילד, הנתון בסכנה שאינו יכול להציל את עצמו ממנה, ממלא את צו התוקפן ונענה למשאלותיו מתוך שהוא מפנים את התוקפן לתוך אישיותו הבלתי בשלה ומתמזג איתו. ההזדהות עם התוקפן היא מעין תוצר של נפש מאוימת המבקשת להעלים את עצמה, באופן דומה לזיקית הנטמעת בתוך הסביבה .)2016 , המאיימת בניסיון להתגונן מפניה (אמיר פרנצי מתאר גם את התפתחותן של תכונות הישרדותיות אצל הילד הנפגע, כגון רגישות יתר ודריכות מתמדת, המסייעות לו בניסיון לצפות את התנהגותו של התוקפן ולהיערך לקראת הסכנה. תכונות אלה, המתפתחות לעיתים קרובות לצד מנגנוני ניתוק דיסוציאטיביים, גורמות לריק הרגשי שמחוללת הדיסוציאציה להתמלא מחדש, כביכול, באישיותו של התוקפן, עד כדי הזדהות של הילד עם תשוקות התוקפן ועם העונג שהוא חש בשעה שהוא פוגע בו. הפנמת התוקפן, המעוותת את נפשו של הנפגע, גורמת לו לעיתים לראות בהתנהגות המתעללת ביטויים של חמלה, אכפתיות או אהבה. כמה שנים אחרי ההמשגה פורצת הדרך של פרנצי, התייחסה גם אנה פרויד למנגנון של הזדהות עם התוקפן אך בדרך שונה, המתמקדת בכמיהה של הקורבן לתחושת ביטחון ומוגנות ). הכוח של התוקפן והעוצמה שהוא מייצג בעיני 1977 , (פרויד הקורבן הופכים אותו לאובייקט להזדהות עבור הילד הנפגע, ולעיתים גם מושא לחיקוי ולאימוץ התנהגויות תוקפניות – כל זאת מתוך השתוקקות להיחלץ מעמדת הקורבן. הזדהות עם התוקפן

נקודת מפגש I 60