מכון חרוב - נקודת מפגש - גיליון 24 - ינואר 2023

יהונתן פיאמנטה

המפגש עם הטראומה מזווית חדשה ולא מוכרת מעורר אצל הנפגע אימה משתקת ודוחף אותו לחזור ולהתכנס לסיפור השטוח והמצומצם המוכר לו. במצבים כאלה הנפגע נראה במבט ראשון כאילו יש לו גישה אל החומר הטראומטי שהוא מחזיק בתוכו, והשיח הטיפולי נראה כאילו הוא מצליח להכיל את הפגיעה מבלי להתעלם ממנה. לפעמים יכול אפילו להתרקם נרטיב עקבי ויציב של סיפור הטראומה, שכולל בתוכו פרטים רבים. אכן, נרטיב נוקשה שכזה משמר את סיפור הפגיעה ומונע ממנו להיעלם, אבל בה בעת הוא גם מונע גישה אמיתית וחיה אליו. מה שיכול להיראות בתחילת הקשר כעדות חיה, סוערת ועזה לטראומה מתגלה עם הזמן כחומה עבה ומגוננת שמונעת מהנפגע מגע אמיתי, דינמי ופעיל עם החומרים הטראומטיים. כפי שאפשר לראות בסיפורו של אדם, אחת התכונות של פגיעה המסופרת מתוך הפנמה של התוקפן הלא מתבונן היא החזרה הנוקשה על אותו סיפור דל בדיוק. לעיתים המטפל יכול לשמוע שוב ושוב את הנפגע מספר את אותם חלקים קבועים שזכורים לו, ולצד אלה מציין גם את החלקים שחסרים לו בזיכרונו. לעיתים ישתמש המטופל גם באותם ביטויים קבועים של רגשות, כגון היסוס, עצב או ניתוק, שיופיעו בעקביות ובדייקנות באותם מקומות בסיפור. הסיפור הופך להיות מעין ). נדמה 2016 , רודן שהמסַפֵּר משועבד לו וחייב לציית לו (אמיר שבאותם רגעים הסיפור כותב את המסַפֵּר במקום להפך. לסיפור ה"חלול" של הטראומה יש אופי מקובע וחזרתי שמקשה מאוד להתערב וליצור שינוי. כל ניסיון של המאזין – לשאול, להתבונן מזווית אחרת או לערער את הנוקשות של הנרטיב – נתקל בהתעלמות של הנפגע או אף נהדף בגלוי. המטפל (וכל מאזין אחר) שרוצה לשמוע את הסיפור ולהיות לעֵד עבור הנפגע הופך למעשה לקהל שבוי שנדרש לוותר על עצמו כסובייקט מאזין פעיל ובמקום זאת – להסכים להפוך לאובייקט בשירות הסיפור ובשירות הפוגע. זוהי למעשה ליבת הקשר בין האלם של המטופל להזדהות עם התוקפן. הנפגע, שאולץ לוותר על עצמאותו ועל עצמיותו כדי לשרת את צורכי התוקפן, כופה עכשיו את הריק הפנימי שנוצר אצלו על המאזינים שלו, באמצעות הדרך המנותקת שבה הוא מספר את הסיפור המנותק של הטראומה. כעת נאלצים המאזינים לוותר על היכולת שלהם למחשבה עצמאית ובמקום זאת להפוך לעדים פסיביים בתוך התרחשות שאסור להם להשתתף בה באופן פעיל, חושב ומרגיש. השבי של המטפל – השבי של המטופל

אחד הדברים הזכורים לי מהפגישה הראשונה עם אדם היה תחושת חוסר היכולת להתאים את עצמי לקצב שלו. נדמה כאילו אף פעם אינני מצליח להיות מותאם אליו ולצרכיו. כשדיברתי, היה אדם נכנס לדבריי וגורם לי לחוש שאני תופס מקום רב מדי ולא מניח לו לדבר. לעומת זאת, כשהייתי משתתק היה אדם שותק גם הוא בחוסר נוחות או אפילו מביע , השתיקות המעצבנות האלה ביקורת מפורשת על כלשונו. פשוט בלתי אפשרי להצליח להיות ממש איתו, חשבתי לעצמי. המופע של אדם הזכיר לי סוס פראי ומלא כוחות שעשוי להיות יפה מאוד ומרשים מרחוק אך כזה שאיש אינו מעז להתקרב אליו, והוא דוהר בלי להבין לאן ולמה, בלי לתת לאף אחד לדהור לצידו, ולפעמים אפילו בלי יכולת לעצור. הפגישות המעטות שאדם הסכים להן הצליחו להתייצב ולהפוך לקשר טיפולי זהיר ומהוסס. בהדרגה היה נדמה שמשהו בו נרגע קצת, ולעיתים, בדקות קצרות של חסד, התאפשרה אפילו התבוננות משותפת. לצד אלה, האתגרים בחייו של אדם נמשכו, והתחושה שליוותה את שנינו הייתה של תקופת רגיעה בין גלים. במהלך אותה תקופה שאלתי את אדם אם היה רוצה לשוחח על מה שקרה עם הדוד שלו. אדם לא שאין מה להגיד על סירב באופן מפורש אבל טען . בפעמים המעטות שהפגיעה עלתה בשיחות זה שלנו, אדם סיפק בלקוניות מעין קרעים של תמונות שהכילו מעט פרטים, שוליים למדי, שנשארו לו בזיכרון ושסופרו בכל פעם באותו אופן בדיוק, כמעט אובססיבי: המשקפיים שהרכיב הפוגע, המעיל שהיה תלוי על קולב בחדר, המחשבה שזכורה לו . בראשו שזה ממש מוזר מה שקורה כאן שחלפה עם כל הקרעים האלה בלט גם הקושי של אדם לעבות את הסיפור או להגדיל את ההתבוננות עליו. אותן תשובות ריקות וזהות חזרו על עצמן בכל פעם על מה חשבתי? על כלום. ששאלתי אותו על כך: מה הרגשתי? שום דבר. ומה זה בכלל השאלות המיותרות האלה?? ) כותבת על האימה בתהליך הטיפולי, 2016 , אמיר (אמיר שמתעוררת בעקבות הצורך לחשוב את החוויה הטראומטית באופן משתנה ומתחלף שוב ושוב. להבין את הטראומה מנקודות מבט משתנות ומתוך כך גם לעכל אותה בכל פעם באופן מעט אחר, ולהניח לה לספוח אסוציאציות חדשות.

נקודת מפגש I 62