מכון חרוב - נקודת מפגש - גיליון 26 - ינואר 2024

מחשבה שכאשר אעסוק בעבודה סוציאלית קלינית אלמד עוד על סוגי מקרים כאלה, ובסופו של דבר אקבל מענה לשאלותיי. למדתי בבית ספר לעבודה סוציאלית, ובשנה השנייה ללימודיי התקבלתי לתוכנית התמחות במשרד הרווחה. כשהגעתי לשם סיפרו לי על חוקרים באוניברסיטת שיקגו, שבה הייתי סטודנט, שיש להם בסיס נתוני עתק על חוויותיהם של ילדי אומנה, ופתאום הבנתי שיש לי נתונים על אלפי ילדים (עכשיו כבר יש לנו נתונים על מאות אלפי ילדים). אני יכול לנתח מה קרה לילדי אומנהאומנה – כעבור כמה זמן הם חזרו להוריהם, אילו מאפיינים גרמו להם לחזור להוריהם או שלא, לאט יותר או מהר יותר. אמרתי לעצמי "אאורקה!" (מצאתי, ביוונית), זהו שנה, אני 40 מערך הנתונים, רק תנו לי מחשב. ועכשיו, לאחר עדיין מנסה להבין מדוע ילדים מּוצאים מהבית ומה ההשלכות של זה על חייהם הבוגרים. 30־ הדוגמה האהובה עליי באה מהתזה שלי מלפני יותר מ שנה. המצב אז היה שילד נכנס לאומנה, וסקירה מלאה חודשים לאחר כניסתו. זו 18 ראשונה של המקרה נעשתה רק הייתה הסקירה הרשמית, וכך נקבע בחוק – שצריך לבצעה יום בערך 45 חודשים. התזה שלי הראתה שלאחר 18 לאחר חלה ירידה גדולה בסבירות שילדים אלה יחזרו הביתה, ואחרי יום – ירידה גדולה עוד יותר בסבירות. אז יישמתי שיטות 90 סטטיסטיות שפותחו בתחום הבריאות – אם אתה חולה במחלה, מה שיעור ההישרדות שלך? הסתכלתי על זה בחיוב – מה הסיכוי לחזור הביתה? והנתונים הראו שהסיכוי שלך לחזור הביתה פוחת בכל יום נוסף שאתה בטיפול. טענתי שצריך לעשות את הסקירות האלה לאחר שישה חודשים, יום. בזמני היו 45 יום ואפילו לאחר 90 אבל עדיף לאחר פחות מחקרים וחוקרים שעסקו בנושאים האלה, והמחלקה חודשים 18 הטתה לי אוזן קשבת. הם לקחו את הסקירה של והתחילו לבצע אותה לאחר שישה חודשים, וסקירות נוספות, יום. תוצאות 90 יום ולאחר 45 אינטנסיביות פחות, לאחר המחקר הצליחו להפחית בסופו של דבר את משך הזמן שילדים נשארו באומנה. על פי ניסיונך הרב, אילו תובנות יקרות ערך הנתונים יכולים לספק, בייחוד בכל מה שקשור לשיפור התוצאות עבור ילדים ומשפחות?

ד"ר רוברט ג'ורג'

Grand לפני שמונה שנים הייתי שותף בכתיבת דוח בסדרה , ובו דנו בנתוני עתק ובטוב Challenges in Social Work החברתי. מכיוון שכולנו היינו חוקרי רווחת ילדים, זו הייתה נקודת המבט שלנו, והיינו סקפטיים מאוד לגבי הטכנולוגיה. אם אינך משלב את הטכנולוגיה בשיטות עבודה מומלצות, ואין לך חוש מחקר איכותני טוב לנעשה במשפחות, אתה פשוט מחבר נתונים זמינים ולעיתים קרובות מגיע למתאמים מזויפים שאינם מובילים לפתרונות ישימים. לדוגמה, בניו יורק השגנו בסיס נתונים גדול שהיה אמור לעזור לנו להבין באילו קהילות עשויים להיות הכי הרבה ילדים בסיכון. נתון אחד שבלט היה מספר האנשים שזייפו צ'קים, אבל מה אפשר לעשות עם הנתון הזה? לנסות להסביר כיצד זיוף צ'קים קשור להתעללות בילדים – ללא מחקר קפדני – עלול להוביל למרדף אחר פתרונות שספק אם יתאימו. תוכל לספר לנו איך התחלת לעבוד עם נתוני עתק בקריירה האקדמית שלך, וכיצד החלטת להשתמש בנתונים כדי לספק לקובעי מדיניות בסיס מחקרי לקבלת החלטות? כשסיימתי את לימודיי בקולג' נתקלתי בפילוסוף פיטר סינגר. הוא טען, בקצרה, שאם לך יש כבר מספיק, אתה צריך לתת לאחרים. חשבתי שזה טיעון מצוין, ומצאתי עבודה בתור מדריך במסגרת טיפולית של בני נוער. טיפלתי בשמונה נערים עם הפרעה רגשית, שעברו התעללות. מעולם לא חוויתי דבר כזה בעבר. התחברתי אל הילדים והבנתי איך המערכת דואגת להם או לא דואגת להם. נמשכתי אל הניסיון להבין למה הילדים האלה היו שם מלכתחילה, ומה קרה להם לאחר מכן. זה הוביל אותי להכשרה בעבודה סוציאלית קלינית, מתוך

איך נקבל נתונים טובים על משפחות מתעללות?

ובכן בארצות הברית, במערכת הרווחה לילדים, הכול מוקלד במחשבים. חלק מהעובדים כותבים דפים על גבי דפים, וחלק לא. הם כותבים דברים כגון "הדוד ג'ון מסניף קוקאין, ונראה

I נקודת מפגש 35