מכון חרוב - נקודת מפגש - גיליון 27 - אוקטובר 2024

- סיפורים וחוויות אישיות מדור הצצה לרגע

איך מספרים למטופלת שהמטפלת שלה נרצחה?

עינת לוי היא פסיכולוגית קלינית מדריכה, מנהלת מרכז עינת לוי ענב"ל ילדים ונוער בבאר שבע, שמעניק מענה טיפולי אזורי בפגיעות מיניות לילדים ונוער, מופעל על ידי עמותת "יחדיו", ובפיקוח משרד הרווחה והביטחון החברתי.

הגוף שלי קרס. סבלתי מכאבי גב בלתי נסבלים וחזרתי הביתה. חשתי תחושות מעורבות בקשר לחזרה לתפקידי כמנהלת. ידעתי שנוכחותי נדרשת במרכז. רציתי להמשיך לעסוק בחירום, נקרעתי בתוכי. לבסוף הבנתי שעליי לחזור לחירום שבבית ולפעול לשיקום הצוות. נדרש זמן ואיסוף עדין של מפגשים בזום, באזכרות, בבתים ובטבע – עד שחזרנו פיזית לישיבות במרכז. היו גם מי שלא חזרו ועד היום עושים מאמצים לשרוד ולחבר את קו החיים לנשמתם. נדרשה התאמה לקצב פעילות הלב של כל אחד ואחת, ועידוד עדין לחזור. האבל והכבדות נמצאים איתנו עד היום. הקיטוע נוכֵח, הן בנוכחות החסרה של מי שאיננו והן בריבוי מטפלים חדשים שנדרשים לחוות את העצב הדחוס באוויר. אחד האתגרים בתקופה זו היה הקשר עם מטופליה של לילך, שהיו שותפים לתקווה ולתפילות לשובה. לילך הייתה דמות משמעותית לרבים. כל אחד האמין שהיא רק שלו. כשקיבלתי את הבשורה המרה, עוד בטרם הספקתי ליידע את הצוות, התקשרה ילדה, מטופלת של לילך, לשאול מה שלום לילך ואם יש חדשות לגביה. כעבור זמן עודכנה המשפחה, אך היא מיאנה לבוא למפגש עיבוד במרכז. אותה ילדה התקשרה אליי שוב במעמד שחרור החטופים, לשאול אם יש סיכוי שלילך תשוחרר. כוחו של הידוע והלא ידוע מרתק. איך מספרים לילדה שהמטפלת שלה נרצחה? איך חוזרים ומבשרים זאת שוב? כי הנפש לא הצליחה לעכל את הנורא מכול. למטופלים הוצעו מפגשי עיבוד וסגירה או המשך טיפול. החזקת שברם של המטפלים והמטופלים הייתה חוויה מטלטלת. איך עושים את זה כשהקיר נופל ואני עצמי המומה ומתאבלת? נתמכים, בוכים, כואבים, קמים וקורסים, נאחזים בקואורדינטות המקצועיות ובנוכחות מיטיבה ומקווים ביחד.

בשעות הערב המאוחרות, בעת שארזנו 2023 באוקטובר 6- ב את המזוודות לקראת החזרה לארץ בתום טיול משפחתי של חודש במערב ארצות הברית, החלו להגיע דיווחים ראשונים על מתקפת הטרור. הספקתי לשוחח עם לילך קיפניס (עובדת המרכז) מבארי, שניסתה לשמור על קור רוח, אך חשתי את הדאגה בקולה כשייחסה את קולות הירי בקיבוץ לקרב בין צה"ל למחבלים. שעה לאחר מכן היא כבר לא הייתה זמינה. באחת נמחקה כל החוויה הטובה שעימה סיימנו את הטיול ועננת האימה והדאגה למתרחש בארץ הפכה צמיגית וחונקת. השהייה בחו"ל כשהמדינה מדממת הייתה בלתי נסבלת. נענו בין מאמצים לקידום החזרה לארץ, לאחר שהטיסה התבטלה, ובין היצמדות כפייתית לרשתות וצריכת מידע על המתרחש. בערב התבשרנו על הירצחו של אבי צידון, בן זוגה של אפרת, חברתנו לצוות, שנפל בקרב מול המחבלים. לילך הוגדרה מנותקת קשר, ואחרי כמה ימים הוגדרה חטופה. לאחר שבועיים נודע שתרי, בן זוגה, נרצח, ובמהלך השבעה עליו התבשרנו שגם היא נרצחה. בהמשך שמענו על הזוועות שעברו מטפלות נוספות מהעוטף, שניצלו בקושי רב. אני הגעתי לארץ לאחר חמישה ימי נדודים. צוות ענב"ל הוא צוות מיוחד, שמאופיין באקלים משפחתי וקרוב. שליש מהמטפלים התגוררו בעוטף וחוו על בשרם את התופת, את האימה על חייהם, ואת הכאב על השכנים והחברים שנרצחו. האסון טלטל את כולנו וחורר את נשמתנו. הכאב והשבר האישי והלאומי שמטו את חוויית הביטחון. הצוות לדורותיו התאבל, היה קשה לדמיין מציאות שבה חוזרים למרכז בהרכב כה חסר. היה ברור שהישענות על היחסים ועל היחד היא המפתח להשבת תחושת מּוכרּות, במציאות שבה כל הקירות נפלו. למחרת חזרתי לארץ, כשהמזוודות עדיין במרכז הסלון, ירדתי " שלי והכי קרוב ללילך 8 לים המלח להתנדב. הרגשתי שזה ה"צו שאוכל להיות. שהייה במרחב של טראומה חברה לג'ט-לג, לקולות ולצלילים, וכל אלה התקיפו את חושיי. כעבור כמה ימים

I נקודת מפגש 45