מכון חרוב - נקודת מפגש - גיליון 28 - ינואר 2025

2025 טבת תשפ"ה, ינואר | 28 גיליון

כתב עת לקהילה העוסקת בילדים נפגעי התעללות והזנחה



צוות המערכת – יו"ר מערכת ועורכת, מכון חרוב טלי שלומי – עורכת ראשית, מכון חרוב יפה ציונית

– מנהלת היחידה למיניות ומניעת פגיעה בילדים ובני נוער, שירות פסיכולוגי ייעוצי, משרד החינוך איריס (מנדה) בן יעקב – פרקליטות מחוז ירושלים ויו"ר ועדת פטור מחוז ירושלים וש"י, משרד המשפטים עו"ד אשרת שוהם , מנהלת תחום בכיר במחלקה לטיפול באלימות במשפחה ותקיפה מינית, השירות הארצי לעבודה MSW – יפעת פולק כהן סוציאלית, משרד הבריאות – ניצב-משנה בדימוס, לשעבר ראש מח' נוער ומשפחה במשטרה והמשנה ליועמ"ש המשטרה מאיר-דב ברקוביץ' (ברקו) – מנהלת המחלקה לשירותים חברתיים, מודיעין עילית מיקי מילר – עו"ס, בעבר עורכת כתב העת נקודת מפגש ומנהלת אגף פיתוח ופרויקטים של מכון חרוב נעמי גוטמן – מנהלת קמפוס חרוב לילדים ורכזת תוכניות חוק ומשפט, מכון חרוב עו"ד עפרה בן-מאיר – עו"ס ארצית לפי חוק הנוער, אגף משפחה, ילד ונוער בקהילה, משרד הרווחה והביטחון החברתי שרית צרפתי – פרקליטות המדינה, משרד המשפטים עו"ד תמר פרוש – רכזת תחום מרכזי הגנה והכשרת סטודנטים, מכון חרוב שוש תורג'מן

עיצוב, עריכה והפקה ISTOCK תמונה על גבי העטיפה: ורדה בן-יוסף עריכת לשון: סטודיו אלי דייץ' עיצוב גרפי: יבגניה ז'אדן עימוד: דפוס מאור וולך בע"מ הדפסה:

מכון חרוב 9765418 מכון חרוב, קמפוס הר הצופים, ירושלים כתובת המערכת: 077-5150304 פקס ,077-5150300 טל' www.haruv.org.il אתר מכון חרוב: yaffa@haruv.org.il לתגובות:

דבר העורכות

4

לפגוע בעצמי זה לעזור לעצמי בין התעללות לפגיעה עצמית ליטל פלג

6

משפחות אומנה בישראל – נתונים

10

חוויות ותובנות משהייה במסגרות חוץ-ביתיות � בעיניים של היום

12

יהונתן צאיג ואורנה טאוס

מחקר רטרוספקטיבי בקרב צעירים שחוו קריסת אומנה � הגורמים לקריסת אומנה בגיל ההתבגרות 18 בהיותם מתבגרים ד"ר שירלי בן-שלמה

תוכן העניינים

סוגיות, פתרונות והזדמנויות � אתגרי האומנה במזרח ירושלים

22

גל פרידמן-האוזר בריאיון עם נדא עומר

מנוער חרדי נושר לנוער משתלב � בין העולמות אדר אניסמן, נדב רוזנבלט ושלומית קפלן

28

מענים לילדים במשפחות בסכסוכי פרידה וגירושין בעצימות גבוהה בארץ ובעולם 34 ד"ר יואה שורק, ד"ר טל לנטו וזהר אור שרביט מודל לעבודה טיפולית מערכתית עם משפחות בקונפליקט גירושין � גשר לקשר 40 ליאת בכר, טלי שלו-אלימלך, אורלי בן מרדכי ומיקה קלנר

על סוגיית הסליחה ועל משמעויותיה האפשריות עבור ילדים נפגעי עבירה � בשביל מי הסליחה הזאת? 46 ד"ר יהונתן פיאמנטה

רציונל, תרומה משפטית ונזק פוטנציאלי � עימותים במשטרה בין קטינים נפגעים לפוגעים 50 יעל עובדיה ועו"ד עפרה בן-מאיר

ניתוח השוואתי ויישומי בתחומי אלימות במשפחה ופגיעות מיניות � הערכת מסוכנות במערכת המשפט 56 ד"ר יואל שפרן

עקרונות מנחים ותהליכי עבודה � עבודת ועדות הפטור

62

עו"ד אשרת שוהם

פעולות מערכת החינוך למניעת פגיעה מינית ולקידום תרבות של כבוד לאדם ולגופו � ש ִִׁעוּר ב ְְּמוּג ַַנ ּוּת 68 עינב לוק, איריס (מנדה) בן יעקב ואורית ברג מדור מחקרי תפיסת מידת החומרה של פגיעה מינית בקרב הורים מוסלמים שילדיהם נפגעו מינית מחוץ למשפחה 72 אימהות מול אבות רים דראושה ופרופ' רחל לב-ויזל

מדור מה חדש סקירת מחקרים מאת צוות המחקר של מכון חרוב

78

נוי ישראלי, רותם רודיטי ופרופ' כרמית כץ

דבר העורכות

יפה ציונית

טלי שלומי

של כבוד לאדם ולגופו. במסגרת פעולות אלו נשות ואנשי החינוך מתבקשים להציג לפני תלמידיהם דרכים ליצירת מרחב מוגן אישי, שעשוי לסייע להם להיחלץ מפגיעה, למנוע פגיעה ואף להימנע מלפגוע. מאמר אחר בהקשר החינוכי נוגע לנוער חרדי נושר. ידוע ששיעורי הנשירה בחינוך החרדי גבוהים בהשוואה לנשירה אדר בקבוצות האוכלוסייה האחרות בישראל. מאמרם של עוסק בנוער חרדי יוצא אניסמן, נדב רוזנבלט ושלומית קפלן בשאלה המעוניין להשתלב בחברה, אך נדרש לו סיוע שעשוי למנוע ממנו להגיע לכדי סיכון ופגיעה ולקדם אותו למיצוי מלוא הפוטנציאל שלו. סוקרות שני מחקרים נוי ישראלי, רותם רודיטי ופרופ' כרמית כץ חדשים שהתפרסמו השנה, הקשורים לתחומי החינוך והבריאות. האחד עוסק בחוויותיהם של אנשי חינוך בישראל בהתמודדות עם מקרים של התעללות והזנחה, והשני עוסק בהכשרת סימולציה לאחיות חדר מיון: חיזוק הידע, תחושת המסוגלות והביטחון בזיהוי מקרים של התעללות בילדים והזנחה, בדיווח עליהם ובטיפול בהם. דיווחים על ילדים אשר יש חשד לפגיעה או להתעללות בהם מופנים לעיתים לוועדות הפטור מחובת דיווח. מטרת הוועדות – לבחון את בקשת עו"ס לחוק נוער, שאליו הגיע דיווח על פגיעה בקטין בידי אחראי או במוסד חינוכי, להימנע מהעברת דיווח עו"ד אשרת שוהם למשטרה ומפתיחה בחקירה. מאמרה של מתאר את תהליכי העבודה, השיקולים והעקרונות המנחים של ועדות הפטור בקבלת החלטותיהן. שני מאמרים עוסקים במענים לילדים במשפחות הנתונות בסכסוכי גירושין בעצימות גבוהה: ד"ר יואה שורק, ד"ר טל לנטו וזהר אור שרביט מאמרן של סוקר סוגי מענים שונים עבור ילדים שהוריהם נתונים בהליך פרידה וגירושין – בעולם ובישראל. המידע והתובנות שעולים מסקירה זו עשויים לסייע בתהליך קביעת המדיניות ופיתוח המענים למשפחות ולילדים בתהליך פרידה וגירושין בישראל.

אנחנו שמחות ונרגשות עם צאת הגיליון הנוכחי – גיליון רב-נושאי ובו מאמרים על היבטים שונים של העבודה עם ילדים נפגעי התעללות והזנחה וטראומה. ,2024 הגיליון הקודם היה גיליון נושאי. הוא יצא לאור באוקטובר במלאת שנה למלחמת חרבות ברזל, ועסק כולו בהיבטים שונים של ילדים ואנשי מקצוע במלחמה. ישראל עודנה במלחמה, ואנחנו מתמודדים יום-יום עם השלכותיה הקשות, בפרט על ילדים שסובלים מהתעללות כשגרה. משום כך בחרנו הפעם להתמקד באוכלוסיית ילדים אלה, מתוך ההבנה שחייבים להתקדם ולשפר את מצבם למרות המצב הביטחוני והחברתי, וגם מתוך ההבנה שהבעיות שהם מתמודדים איתן לא תיעלמנה אם לא נתייחס אליהן. הן אינן "הולכות לשום מקום". להפך. שלושה מאמרים בגיליון עוסקים בהשמה חוץ-ביתית מזוויות שונות: מאמרם של יהונתן צאיג ואורנה טאוס מתאר, במבט לאחור, חוויות ותובנות אישיות משהייה במסגרת חוץ-ביתית של מי שהוצא מביתו והיום הוא מדריך באותה מסגרת. גל פרידמן האוזר ראיינה את נדא עומר. במאמר מוצגות סוגיות הקשורות לאומנה במזרח ירושלים על האתגרים וההזדמנויות שבהן ואילו מאמרה של ד"ר שירלי בן-שלמה חושף ממצאי מחקר בנושא הגורמים לקריסת אומנה בגיל ההתבגרות. את המאמרים הללו מלווים תרשימים בהם נתונים על ילדים באומנה. בריאיון שערכה עם נדא עומר מוצגות סוגיות הקשורות גל פרידמן-האוזר לאומנה במזרח ירושלים על האתגרים וההזדמנויות שבהן. חושף מחקר בנושא הגורמים ד"ר שירלי בן-שלמה מאמרה של יהונתן צאיג לקריסת אומנה בגיל ההתבגרות, ואילו מאמרם של מתאר, במבט לאחור, חוויות ותובנות משהייה ואורנה טאוס במסגרת חוץ-ביתית של מי שהוצא מביתו והיום הוא מדריך באותה מסגרת. כותבות על עינב לוק, איריס (מנדה) בן יעקב ואורית ברג פעולות מערכת החינוך למניעת פגיעה מינית ולקידום תרבות

נקודת מפגש I 4

דבר העורכות

עוד מאמר שנוגע במענים למשפחות בסכסוך גירושין בעצימות ליאת בכר, טלי שלו-אלימלך, אורלי גבוהה הוא מאמרן של . במאמר מתואר מודל לעבודה טיפולית בן מרדכי ומיקה קלנר מערכתית עם משפחות בקונפליקט גירושין, שפותח בתחנה לטיפול זוגי ומשפחתי באשדוד. ארבעה מאמרים עוסקים בהיבטים שונים של פגיעה מינית בילדים: מתמקד בסוגיית הסליחה ד"ר יהונתן פיאמנטה מאמרו של ומשמעויותיה האפשריות עבור ילדים נפגעי עבירה. אף שסליחה אינה הכרחית בתהליך ההחלמה של הנפגעים, היא עשויה לקדם את רווחתם הנפשית של נפגעי עבירה בכלל ושל קורבנות התעללות מינית בפרט. עוסק בנושא יעל עובדיה ועו"ד עפרה בן-מאיר מאמרן של העימותים שנערכים במשטרה בין קטינים נפגעים מינית לפוגעים, על תרומתם המשפטית ועל הנזק הפוטנציאלי הגלום בהם. רים דראושה ופרופ' מאמר נוסף בנושא פגיעה מינית, של , מציג ממצאי מחקר על תפיסת מידת החומרה רחל לב-ויזל של פגיעה מינית בקרב הורים מוסלמים שילדיהם נפגעו מינית מחוץ למשפחה, ומשווה בין תפיסת האימהות לתפיסת האבות מעבר לעוצמות המצוקה הגבוהות הנלוות להתעללות, הפנייה לפגיעה עצמית כאמצעי ויסות משקפת את חווייתו הפנימית של המתבגר שעליו להתמודד ולווסת כל חוויה פנימית בכוחות עצמו. מחקרים מראים שחשיפה להתעללות פיזית, רגשית עוסקת ליטל פלג ומינית מגבירה את הסיכון לפגיעה עצמית. במאמרה בגורמים המסבירים את הקשר בין התופעות. כותב על הערכת מסוכנות במערכת המשפט. ד"ר יואל שפרן הוא מנתח את יעילותן של השיטות להערכת המסוכנות בהשוואה לכלים אחרים, בוחן היבטים מתודולוגיים, מקצועיים ואתיים של התחום, ומדגיש את השפעתן של שיטות אלה על קבלת החלטות במערכת המשפט ועל מניעת עבירות חוזרות בתחומי אלימות במשפחה ופגיעות מיניות.

אנו מקוות שתמצאו בכתוב עניין, תועלת ומשמעות. טלי ויפה

I נקודת מפגש 5

לפגוע בעצמי זה לעזור לעצמי בין התעללות לפגיעה עצמית

iStock

ליטל פלג

אומרת יהלי, סכינים, בניגוד לאנשים, אף פעם לא יאכזבו אותי, , המופנית לטיפול פסיכולוגי על רקע התנהגויות חוזרות 16 בת של פגיעה עצמית לא אובדנית. בטיפול, לאט ובהדרגה, הולך ומתבהר כיצד ההתעללות הפיזית והרגשית שחוותה משפיעה על היבטים כדימוי עצמי, מיומנויות בין-אישיות ויכולות ויסות עצמי. אלו מביאים למה שהיא חווה כהתמכרות לגרימת חתכים עצמיים, לעיתים ברמת חומרה המצריכה תפרים. כמוה, בני נוער רבים אשר חוו התעללות פיזית, רגשית או מינית פונים לא פעם להתנהגויות של פגיעה עצמית, המציבות אתגר משמעותי לפני במאמר זה אתאר גורמים מרכזיים אנשי חינוך, ייעוץ וטיפול. לקשר בין התעללות בילדות לפגיעה עצמית בגיל ההתבגרות, ואציג קווים מנחים להתערבות מקצועית ראשונית.

היא פסיכולוגית קלינית, מנהלת המרכז ליטל פלג להתמודדות עם פגיעה עצמית. מרצה ומדריכה בביה"ס לפסיכותרפיה "יישומים קליניים", דוקטורנטית בתוכנית פסיכואנליזה וממשקיה באוניברסיטת תל אביב.

רקע: מהי פגיעה עצמית

פגיעה עצמית מוגדרת בספרות המקצועית כפגיעה ישירה ומכוונת של אדם ברקמות גופו באופן שאינו מכוון לגרימת ). הפגיעה Nock & Favazza, 2009( מוות ואינו מקובל תרבותית העצמית מתבטאת בחתכים, כוויות וחבלות עצמיות בדרגות

נקודת מפגש I 6

ימצעל רוזעל הז ימצעב עוגפל

כשמגיע הפלשבק הכול כאילו קורה שוב, כל מה שהיה כשהוא היה בא לבית שלי, ואני קפואה כמו שהייתי אז. ברגעים האלו אני שוב לבד, אין אימא ואין אבא שישמרו עליי, אין מדריכה ואין אם בית, ואני רק צריכה להפסיק את זה. אז אם צריך לחתוך כדי להפסיק, אני חותכת, זה מה שאני צריכה וזה מה שאני יכולה. מעבר לעוצמות המצוקה הגבוהות הנלוות להתעללות, הפנייה לפגיעה עצמית כאמצעי ויסות משקפת את חווייתו הפנימית של המתבגר – שעליו להתמודד ולווסת כל חוויה פנימית בכוחות עצמו. באופן טבעי, הורים מסייעים לילדיהם לווסת מצבי עוררות פיזיולוגית ופסיכולוגית מיום היוולדם. בתהליך ההדרגתי של בשילה קוגניטיבית ורגשית, ושל למידה סביבתית, הילד לומד לווסת את עצמו באופן עצמאי יותר, ובד בבד להיעזר בקרובים לו. הורות מתעללת או מזניחה, לעומת זאת, מאופיינת לעיתים קרובות בכשל ביכולתו של ההורה לווסת את מצבי העוררות הרגשית של הילד או – חמור מכך – בכך שההורה עצמו מייצר מצבים של חוסר ויסות והצפה רגשית. במצבים אלו הילד אינו רוכש מיומנויות של ויסות עצמי או של פנייה לאחר בעת מצוקה, ובמקום זאת הוא פונה לאסטרטגיות ויסות הרסניות. במילותיה לפגוע בעצמי זה לעזור של נערה שפגעה בעצמה לאורך שנים: לעצמי. לעזור לעצמי להירגע, לעזור לעצמי להפסיק לחשוב ולעבור הלאה. למה מי יעשה את זה בשבילי? פגיעה עצמית כניסיון לעיבוד אירועים טראומטיים הסבר מרכזי להבנת הקשר בין התעללות לפגיעה עצמית נוגע לכך שהקושי בעיבוד וניסוח של אירועי ההתעללות גורם למתבגרים לעבד ו"לדבר" אירועים אלו דרך הגוף, ובאופן ספציפי – דרך הפגיעה בגוף. בזמן האמת של האירוע הטראומטי, כל המשאבים מופנים להישרדות, והמערכת הרגשית והעצבית אינה פנויה לתהליכים מתוחכמים יותר של עיבוד וניסוח. בהתאם, עם תום האירוע הטראומה נותרת רשומה בגוף ובחוויה הנפשית, אך לא בהכרח באופן שניתן להביעה ולנסחה במילים. ילד החווה אירוע טראומטי כפיגוע או תאונת דרכים יכול להישען על הוריו כדי לעבד את הטראומה, אך ילד הנפגע על ידי הוריו, או שהוריו אינם ערים לפגיעה בו, אינו נהנה ממשאב הורי חיוני זה. כמו כן, אירועי ההתעללות כוללים לעיתים קרובות רכיבים המצמצמים את יכולתו של הילד להבין את הנעשה ולפנות לעזרה, כבלבול מכוון של הילד לגבי חווייתו ("אני רואה כמה את נהנית"; "זה רק משחק"), דרישה של התוקף להסתרת האירוע, ותחושות אשמה ובושה על "חלקו" של הילד בפגיעה שנגרמה לו (למשל, על שהכעיס את ההורה ו"גרם לו" להיות אלים או על כך ש"הזמין" בהתנהגותו פגיעה מינית). מכלול גורמים אלו מביא לעיתים להפעלת מנגנונים פסיכולוגיים הישרדותיים של ניתוק והכחשה, המונעים מהילד לספר לעצמו את סיפור הפגיעה ו"לעכל" אותה. פגיעה עצמית: דיבור ללא מילים

חומרה שונות – בין פגיעות מינוריות ובין פגיעות שאומנם אינן מסכנות חיים, אך הן חמורות דיין לגרום לזיהומים וצלקות, ולהצריך טיפול רפואי. הפגיעה העצמית עשויה להתקבע וללוות את המתבגר לאורך חודשים ושנים, ובמקרים אלו השימוש בה נוטה להפוך תדיר יותר, ופרקטיקות הפגיעה העצמית עשויות כמו כן, .)Nixon, 2002( להחמיר ולהתרחב לאזורי גוף נוספים אף על פי שהפגיעה העצמית מובחנת מהאקט האובדני הכולל כוונת מוות, קיים קשר חזק בין שתי התופעות, ובני נוער הפוגעים בעצמם נתונים בסיכון מוגבר גם לניסיונות אובדניים. אף על פי שנמצא כי פגיעה עצמית בעשורים האחרונים היא מכלל המתבגרים 19%- , וכ 18-11 פרקטיקה שכיחה בקרב בני מחקרים מראים ,)Farkas et al., 2023( מעידים שהתנסו בה שחשיפה להתעללות פיזית, רגשית ומינית מגבירה את הסיכון ). אתאר כאן כמה גורמים Liu at al., 2018( לפגיעה עצמית המסבירים את הקשר בין התופעות: חוסר במיומנויות ויסות עצמי, קושי בעיבוד וניסוח של חוויות טראומטיות, פגיעה בדימוי העצמי ותפיסות שליליות של יחסים בין-אישיים. התעללות, פגיעה עצמית וויסות עצמי באופן פרדוקסלי, רבים מהמתבגרים מתארים את הפגיעה העצמית שלהם דווקא כניסיון לשכך כאב. הפגיעה העצמית מתוארת כמסייעת ומקילה במצבי כעס, תסכול, ניתוק, עצב, מתח, חרדה, לחץ ומצוקה, מצבים שהפוגעים בעצמם מתקשים לווסת ). האופן שבו הפגיעה העצמית Peh, 2017( באמצעים יעילים יותר מסייעת בוויסות המצוקה אינו ברור, אך מחקרים מציעים כי היא מייצרת הסחת דעת, ממירה את הכאב הנפשי בכאב פיזי ומגבירה את תחושת השליטה ("עכשיו אני זאת שמחליטה מתי וכמה כואב לי!"). כמו כן היא מביאה לפורקן מתח פיזי ולשחרור אנדורפינים, והרגיעה הגופנית מיתרגמת גם לתחושת הקלה בפן הנפשי. אך מדוע מתבגרים אשר חוו התעללות מתקשים לווסת את רגשותיהם עד כדי כך שהם נזקקים לאסטרטגיה הרסנית כמו פגיעה עצמית? ההסבר האינטואיטיבי הוא שבני נוער אלו מתמודדים עם רמות גבוהות במיוחד של מצוקה. משום כך אסטרטגיות סטנדרטיות של הרגעה וויסות עצמי, כגון דיבור עצמי, שיחה עם אדם אחר והסחת דעת דרך פעילות חלופית, אינן מביאות להקלה מספקת, ולכן נדרשת אסטרטגיית ויסות חזקה יותר. לדוגמה, נפגעים ונפגעות של טראומה מינית המתמודדים עם פלשבקים ומצבי דיסוציאציה (ניתוק) מתארים לא פעם כי הפגיעה העצמית היא Ford "הרע במיעוטו" לעומת סימפטומים מייסרים אלו (ראו גם &). כך, נערה אשר עמדה לאבד את מקומה Gómez, 2015 בפנימייה אהובה על רקע אירועי פגיעה עצמית חוזרים ונשנים חשוב לי להישאר בפנימייה, אבל הסבירה למטפלת שלה: "לפגוע בעצמי זה לעזור לעצמי"

I נקודת מפגש 7

גלפ לטיל

לעיתים מלוות את הילד לאורך שנים רבות, ומשפיעות על תפיסתו העצמית ועל יחסיו הבין-אישיים. בני נוער אשר חוו התעללות נוטים להיות בעלי דימוי עצמי נמוך ולהתמודד עם תחושות אשמה, בושה, שנאה עצמית וחוסר יכולת. התפיסה העצמית השלילית מביאה לא פעם גם לצורך, מודע או לא מודע, לענישה עצמית אשר מתגלמת באקטים של פגיעה עצמית. כך למשל מספרת נערה שנפגעה מינית לאורך שנים: כשהמחשבות האלו נכנסות, אני לא מצליחה להפסיק אותן. אני חושבת למה הסכמתי לכל הדברים האלה, למה לא התנגדתי יותר, למה לא סיפרתי להורים שלי. אני כל כך שונאת את עצמי ונגעלת מעצמי לפעמים, שבא לי להוציא את כל הכעס והשנאה בחתכים. היום אני כבר כמעט לא עושה את זה, אני לא רוצה יותר להכאיב לעצמי ולמשפחה שלי, אבל הרבה זמן ככה סגרתי עם עצמי חשבון. (לא) רק תשומת לב: קווים מנחים להתמודדות עם פגיעה עצמית של מתבגרים עד כה תיארתי את האופנים השונים שבהם התעללות בגיל הילדות וההתבגרות עשויה להסביר את הפנייה לשימוש בפגיעה עצמית. תיארתי כיצד הפגיעה העצמית מהווה אמצעי לוויסות עצמי, "מספרת" את החוויה הטראומטית שטרם ניתנו לה מילים, ממלאת מגוון פונקציות בין-אישיות, ולמרבה הצער – גם מבטאת את תחושותיה השליליות של המתבגרת כלפי עצמה. על אף הפונקציות המשמעויות אשר הפגיעה העצמית ממלאת, צוותי חינוך וטיפול מתקשים לעיתים להתמודד עימה. הקושי בהבחנה בין פגיעה עצמית ובין אובדנות, "השם הרע" שיצא לפגיעה העצמית כהתנהגות מניפולטיבית וחקיינית, והעובדה שמתבגרים רבים אינם מעוניינים לוותר עליה – כל אלו מעוררים לעיתים קרובות תסכול, כעס, חוסר הבנה וחוסר אונים אשר מיתרגמים ). באופן טרגי, תגובות 2022 , לתגובות שליליות ולא אמפתיות (פלג אלו מייצרות מצוקה, מאשרות את הנחתו של המתבגר שחווה התעללות שהוא יכול לסמוך רק על עצמו, ובכך מחזקות את הצורך בפגיעה העצמית ואת ההסתמכות עליה. כיצד, אם כן, יש להגיב להתנהגות שהיא הרסנית בפני עצמה אך בד בבד ממלאת פונקציות חשובות, ואף חיוביות, עבור המתבגר? • כאשר פגיעה עצמית של מתבגר נחשפת, יש להעביר מסר שההתנהגות עצמה אינה רצויה ואינה מקובלת, אך גם שהיא מבטאת מצוקה או קושי הראויים להקשבה ולמענה. מומלץ לעודד את המתבגר לשתף בגורמים שהביאו לאקט הפגיעה העצמית, ובקיומם של קשיים באופן כללי. • בהמשך ליצירת שיח ראשוני אמפתי, המתייחס לפגיעה העצמית כמבטאת מצוקה, יש להפנות את הילד להתערבות מקצועית מתאימה. לעיתים נדרשת הערכת מסוכנות המסייעת בהבחנה בין אובדנות לפגיעה עצמית, ולעיתים

, אשר חווה אלימות פיזית מצד 16 כך סיפר למשל עומרי, בן לא האמנתי שהוא שוב מתהפך עליי אביו המצליח והנערץ: ככה. רק לפני רגע הכול היה טוב ופתאום הוא כאילו מישהו אחר, משתולל, כולו אדום, צועק... הרבה זמן הרגשתי כאילו יש לי שני אבות, לא אחד... גם שנאתי את זה שרגע אחד אני הכי סבבה ורגע אחרי זה אני ילד קטן, מת מפחד... אז פשוט לא הייתי חושב על זה, הרבה זמן סיפרתי לעצמי שהכול טוב במצבים אלו הפגיעה העצמית ממלאת תפקיד וזה הכי נורמלי. משמעותי ביותר מאחר שהיא מספרת דרך הגוף את מה שהנפש והשכל עדיין אינם מסוגלים לומר באופן ישיר. הפגיעה העצמית מספרת את תחושות האימה, את ההתקפה האלימה על הגוף ועל הנפש, ואת חוסר האונים והפגיעוּת אשר המתבגר יודע ואינו יודע, מבין ואינו מבין. פגיעה עצמית בהקשר בין-אישי באופן טבעי, התעללות בגיל הילדות משפיעה במידה ניכרת על האופן שבו המתבגר תופס יחסים בין-אישיים ומתנהל בתוכם. ההתעללות פוגעת ביכולתו של המתבגר לסמוך על אחרים, לתת בהם אמון ולראות בהם שותפים לחוויות נעימות, לקרבה ולאינטימיות. מתבגרים אשר חווים תחושות מסוג זה עשויים לחוות בדידות ובידוד, להתקשות ביצירת קשרים משמעותיים ולשחזר ביחסיהם עם מבוגרים ועם בני קבוצת השווים דינמיקות יחסים שליליות ופוגעות. במצבים אלו היחסים הבין-אישיים הופכים למקור מצוקה בפני עצמו, ובכך מגבירים את הסיכון לפגיעה עצמית. כמו כן, בהיעדר מיומנויות ליצירת קשר ותקשורת, הפגיעה העצמית מאומצת לעיתים כאמצעי לביטוי מצוקה וכעס, ולהעברת מסרים שהמתבגר מתקשה או חושש במבט לאחור, אני :23 לבטא באופן ישיר. כך אומרת דורון, בת מבינה כמה כל הפגיעה העצמית שלי הייתה ניסיון להגיד להם [להורים שלי] שקורה משהו. בגיל ההתבגרות חשבתי שזה רק אני לעצמי, אבל בדיעבד אני רואה כמה כל חתך שעשיתי לעצמי היה צעקה של 'תראו מה קורה לי, אני לגמרי הולכת לאיבוד!'... ידעתי שהם לא יבינו אם אני אספר להם על הדיכאון, על הבעיות עם האוכל, אז פשוט הייתי חותכת וכנראה מקווה איכשהו שבסוף הם יגלו ויגידו משהו. "ניסיתי להגיד להם שקורה משהו"

"ככה אני סוגרת עם עצמי חשבון"

פגיעה עצמית ודימוי עצמי התעללות פיזית, מינית ורגשית אינה מסתיימת עם תום האירוע הטראומטי אלא מייצרת אדוות של השפעות שליליות אשר

נקודת מפגש I 8

ימצעל רוזעל הז ימצעב עוגפל

קרובות נדרשת הפניה לטיפול פסיכולוגי אשר יסייע בעיבוד משמעותה של הפגיעה העצמית. מעורבות ההורים בתהליך הטיפולי חיונית, מאחר שהם נדרשים ללמוד כיצד לנהל את אירועי הפגיעה העצמית וכיצד להתאים עצמם לצורכי המתבגר השרוי במצוקה. • גם כאשר המתבגר מכחיש את הפגיעה העצמית או מצמצם את משמעותה, המסר צריך להישאר זהה: אם פגעת בעצמך, אתה כנראה חווה מצוקה משמעותית. אנו מתייחסים למצוקה שלך במלוא הרצינות, ולכן נדאג שתקבל מענה מקצועי מתאים. • יש להימנע מענישה, הפעלת סנקציות או שכנוע "רציונלי" להפסקת הפגיעה העצמית. אלו אינם מסייעים אלה מייצרים תחושה של חוסר הבנה וחוסר אמון. • יש להביא בחשבון שאצל מרבית המתבגרים ה"גמילה" מהפגיעה העצמית אורכת זמן. חלק טבעי מתהליך ההתמודדות כולל נסיגות ואירועי פגיעה עצמית חוזרים, גם כאשר מתקיים תהליך טיפולי המתקדם היטב. • אם הפגיעה העצמית מתקיימת במוסד חינוכי באופן גלוי, יש להקדיש תשומת לב להשפעותיה על תלמידים אחרים, ולאזן בין הגנה עליהם ומניעת "הידבקות" ובין אמפתיה למצוקת המתבגר ולקושי שלו לוותר על הפגיעה העצמית. מפגש עם פגיעה עצמית של מתבגר יכול להיות לסיכום, "כרטיס הכניסה" לעולמו הפנימי. כל מתבגר שפוגע בעצמו הוא מתבגר אשר משאביו הפנימיים והחיצוניים אינם מאפשרים לו להתמודד עם עוצמות הקושי והמצוקה שהוא חווה, ובפרט אם מדובר במתבגרים אשר התמודדו או מתמודדים עם פגיעה פיזית, מינית או רגשית. לכן תגובה ראשונית של קשב, אמפתיה והכרה במצוקה העומדת מאחורי הפגיעה העצמית יכולה להיות הצעד הראשון בתהליך ההחלמה וההתמודדות של המתבגר. כך מתארת מתבגרת, הנמצאת בטיפול פסיכולוגי כשנתיים, על רקע כשהיועצת גילתה שאני פגיעה מינית שנחשפה רק במסגרתו: פוגעת בעצמי, חשבתי שזה סוף העולם. הכחשתי ושיקרתי לה, ובהתחלה בכלל לא הסכמתי לדבר עם הפסיכולוגית ששלחו אותי אליה. היום אני מבינה שהפגיעה העצמית הייתה חבל ההצלה שלי. מזל שמישהו תפס אותו.

מקורות

.87 פסיכואקטואליה, ). פגיעה עצמית: הסימפטום המודר. 2022( ' פלג, ל

Farkas, B. F., Takacs, Z. K., Kollárovics, N., & Balázs, J. (2023). The prevalence of self-injury in adolescence: A systematic review and meta-analysis. European Child & Adolescent Psychiatry. Ford, J. D., & Gómez, J. M. (2015). The relationship of psychological trauma and dissociative and posttraumatic stress disorders to nonsuicidal self-injury and suicidality: A review. Journal of Trauma & Dissociation, 16 (3), 232-271. Liu, R. T., Scopelliti, K. M., Pittman, S. K., & Zamora, A. S. (2018). Childhood maltreatment and non-suicidal self-injury: A systematic review and meta-analysis. The Lancet Psychiatry, 5 (1), 51-64. Nixon, M. K., Cloutier. P. F., & Aggarwal, S. (2002). Affect regulation and addictive aspects of repetitive self-injury in hospitalized adolescents. Journal of the American Academy of Child & Adolescent Psychiatry, 41 (11), 1333–1341. Nock, M. K., & Favazza, A. R. (2009). Nonsuicidal self-injury: Definition and classification. In M. K. Nock (Ed.), Understanding nonsuicidal self-injury: Origins, assessment, and treatment (pp. 9–18). American Psychological Association. Peh, C. X., Shahwan, S., Fauziana, R., Mahesh, M. V., Sambasivam, R., Zhang, Y., Ong, S. H., Chong, S. A., & Subramaniam, M. (2017). Emotion dysregulation as a mechanism linking child maltreatment exposure and self-harm behaviors in adolescents. Child Abuse & Neglect, 67, 383–390.

I נקודת מפגש 9

שיעור ההשמות באומנה בישראל בהשוואה למדינות מערביות אחרות 1 2021 אחוז מכלל ההשמות של ילדים במסגרות חוץ-ביתיות

אומנה

ממוצע 57% מדינות אירופה, ארה"ב ואוסטרליה

27% ישראל

מסגרות אחרות

2 2023 , ילדים שטופלו במשפחות אומנה לפי גיל וסוג האומנה

– נתונים משפחות אומנה בישראל

באומנה שאינה 42.6% אומנת קרובים

13-7 - 61.4% 18-14 - 17.6% 6-0 - 21%

באומנת קרובים 57.4%

סך הכול באומנה: 5,705

2023 , שיעור הילדים שהגיעו לאומנת קרובים ללא התערבות המחלקה לשירותים חברתיים 3 אחוז מכלל הילדים באומנה בקבוצה הרלוונטית

ערבים 43%

יהודים 26.6%

נקודת מפגש I 10

2023 , שיעור הילדים שהגיעו לאומנה ללא התערבות המחלקה לשירותים חברתיים

ערבים 43.8%

8.6% יהודים

2016-2021 , משך השהות באומנת חירום

44%

אומנת חירום

באומנת חירום מעל חצי שנה מהילדים שהו הזמן המותר בחוק

, גם אם חלקם נכנסו למסגרת זו עוד קודם לטווח שנים זה. 2021-2016 בי ילדים ששהו באומנה בשנים הבדיקה נערכה ל הערה:

₪ 8,500 שיעור משפחות האומנה שרמת הכנסתן מתחת ל 3 לפי סוג האומנה וקבוצת האוכלוסייה הרלוונטית

אומנת קרובים 48.8% אומנה שאינה אומנת קרובים 20.5%

משפחות אומנה יהודיות מתוך כלל המשפחות היהודיות 24.3% משפחות אומנה ערביות מתוך כלל המשפחות הערביות 74.1%

נושאים מערכתיים – השמת ילדים בסיכון בפנימיות, באומנה ובאימוץ. . 2023 דוח מבקר המדינה מקור: 1 הוועדה המקצועית לבחינת יישום חוק האומנה – דוח מסכם. . 2024 משרד הרווחה והביטחון החברתי מקור: 2 . 2023 ' ניג'ם-אכתילאת, פ', שורק, י', קונסטנטינוב, ו' ועטר-שוורץ, ש מקור: 3 . משפחות אומנת קרובים ומשפחות אומנה שאינה אומנת קרובים באוכלוסייה הערבית והיהודית מכון מאיירס-ג'וינט-ברוקדייל והאוניברסיטה העברית בירושלים.

I נקודת מפגש 11

בעיניים של היום חוויות ותובנות משהייה במסגרות חוץ-ביתיות

iStock

יהונתן צאיג ואורנה טאוס

הוא מדריך לילה במשפחתוני מל"י בכפר יהונתן צאיג הירוק. סרן במיל' בחיל האוויר, סטודנט לכלכלה ויזמות באוניברסיטת רייכמן, בעל עסק לתכנון פיננסי וממייסדי מכינה קדם צבאית "הישג" לחיילים בודדים. היא עובדת סוציאלית ראשית במל"י (המפעל אורנה טאוס להכשרת ילדי ישראל).

מל"י – המפעל להכשרת ילדי ישראל – הוא ארגון מסגרות של השמה חוץ- 14 שמפעיל ברחבי הארץ ילדים 850- ביתית ועוסק בחינוכם ובשיקומם של כ אשר הופנו על ידי רשויות הרווחה. 18-6 בני מל"י שם לו למטרה 1943 החל מהקמתו בשנת לחנך, לטפח ולשקם ילדים בסיכון בעלי פוטנציאל שכלי תקין, שבאים מסביבה חברתית-כלכלית קשה ומקפחת ביותר, המחייבת את הוצאתם מהבית על ידי רשויות המשפט והרווחה. ילדים אלו באים ממשפחות שאינן מסוגלות לספק את צורכיהם הבסיסיים ביותר. ייחודו של הארגון בגישה החינוכית שעל פיה מנוהלים "המודל החינוכי טיפולי מוסדותיו – גישה המכונה . זהו מודל חינוכי המבוסס על שני משפחתי" יסודות עיקריים: • העמדת הילד במרכז, קרי – מטרת החינוך היא הילד עצמו – אישיותו, חייו ואושרו. • חינוכו של הילד בקבוצה בעלת אופי משפחתי, תוך שימת דגש על ילדות מאושרת ומלאה, במסגרת משפחתית, כפי שזוכה לה כל ילד שנולד למשפחה בריאה.

במאמר זה אשתף מניסיוני ומנקודת מבטי על התהליך שעברתי כילד שגדל במשפחתון בכפר הירוק וכאיש צוות כיום. המעבר של ילד צעיר מהבית למסגרת חוץ-ביתית הוא צעד דרמטי בחייו. הוא מפגיש אותו עם מציאות שלילד בן שבע

I נקודת מפגש 13

סואט הנרואו גיאצ ןתנוהי

מאותם הורים. נולדתי בארצות הברית במהלך שליחות של אבי, וכבר אז, בגיל כמה חודשים, הוריי נפרדו לאחר תקופה ארוכה שאבי נעדר לפרקים מן הבית. לאחר החזרה לארץ הוריי הפסיקו לגור יחד, וכעבור כמה שנים התגרשו פורמלית. זיכרונות הילדות המוקדמים שלי הם מבית שכור בנתניה, מתגורר עם אחיי במשמורתה של אימי. סבלנו מהזנחה – אימא הייתה מובטלת, אבא לא שילם מזונות, אחותי הגדולה כבר הייתה במרד נעוריה, ואני רק חיכיתי לעלות כבר לכיתה ב', כי למען האמת מנקודת מבטי כילד לא היה לי רע אז. כשהתחלתי את כיתה ב', אחיי הגדולים הועברו פתאום, מבלי שהכינו אותי לכך, למשמורתו של אבי, שכבר נישא שנית למי שהייתה גרושה בעצמה, ויחד הקימו בית בדרום הארץ. זמן קצר לאחר מכן הופיעה עובדת סוציאלית מהרווחה – זו שהייתה מוכרת לי ולתאומתי, משום שהייתה מעורבת במשברים שהיו עם אימי ואחיי בבית. כפי שסיפרתי, היא הופיעה בבית לאחר יום לימודים שגרתי, ומשאימא לא הייתה שם לקבל את פנינו, העו"סית היא שקיבלה אותנו והעבירה אותנו לקלט חירום. אבי שהה באותה עת בשליחות בחו"ל ולא נכח בסיטואציה, אף על פי שהתרחשה בידיעתו, מה שגרם לנתק מוחלט ביחסים ביני ובין אבי. מאותו רגע הייתי מנותק קשר גם מאימי, עד היציאה מקלט החירום – לאחר כחצי שנה. מקלט החירום עברנו, תאומתי ואני, למשפחתוני מל"י בכפר הירוק. מאמר זה אינו מבוסס על מחקר או איסוף נתונים מדעי, אלא על חוויותיי לאורך הדרך – רגעים, מחשבות ותובנות. אדלג הלוך ושוב בין הרגשי ללוגי, ואסקור נקודות שונות לאורך הדרך. ייתכן שייראה כאילו אין קשר ביניהן, אך היום אני יודע שאפשר בהחלט להעביר ביניהן חוט מקשר. כאמור, באתי ממעמד חברתי-כלכלי נמוך, מבית עם קשיי פרנסה, ממודל משפחתי רעוע עם עוינות רבה בין ההורים, וממצב משברי עמוק בתוך הבית. מנקודת מבטי חייתי בשגרת יום ממוצעת של ילד בגילי שהולך לבית הספר. עם זאת, זכור לי היטב כיצד שוטטתי ברחובות בשעות אחר הצהריים בסביבה לא מיטיבה, לרוב עם ילדים ובני נוער מבוגרים ממני, שהתנהגותם נראית בעיניי היום כעבריינית. משם עברתי לקלט החירום: לאחר כמה חודשים של "הלם" בקלט החירום – שאני זוכר כחוויה קשה גם היום – שבהם הייתי מנותק ממשפחתי והרגשתי שכפו עליי להגיע לשם, הגעתי למשפחתון, ובית הספר שלי היה ברמת השרון. בן רגע נזרקתי לקצה הסקאלה: לילדים סביבי בבית הספר היו בתים עם שפע חומרי ולרובם היו הורים נשואים. כולם נסעו פעם בשנה לחופשה בחו"ל וסיפרו בפתח שנת הלימודים על החופש הגדול שלהם. לכולם היה אייפון, ולכל הורי חבריי היו רכבים מפוארים. לעומתם, אני כמעט אף פעם לא הלכתי לקניון בתור ילד, ולאימי לא היה רכב. אפילו בית הספר היה טוב יותר בין הקצוות

קשה לקבל. עיבוד החוויה וההכרה במצב הם תהליך העשוי להימשך שנים רבות.

צעד ראשון החוצה

תחילת כיתה ב'. אני בן שבע. תאומתי ואני שבנו זה עתה מבית הספר השוכן ברחוב המקביל, והבית נעול. אנחנו כבר יודעים שבמצב כזה כל שעלינו לעשות הוא להמתין למונית שתגיע תוך דקות ספורות ושאימא תפרוק ממנה את הקניות, כי לאימא לא היה אוטו ובכל זאת תמיד זכרה מתי אנו חוזרים מבית הספר. המתנו והמתנו, ותיקי ה"קל-גב" שלנו, שהיו כממדי גופנו הזעיר, נראו גדולים יותר ונמשכו מטה ככל שחלף הזמן. פתאום היא הגיעה! לא אימא – עו"סית של אגף הרווחה בנתניה, שכבר הייתה לנו לפנים מוכרות מאז גירושי הוריי, אבל רק קצת. היא הטיחה בנו: "אימא לא תגיע הביתה", וכמובן שפרצנו בבכי. הרגשתי שהיא כיבתה את האור בעיניי, ופחדתי שזה מסוכן, כי איך אסתדר כשהכול חשוך סביבי? וברגע האין-סופי הזה ניצבנו שלושתנו בחצר הבית. לידנו הייתה המיטה של אחותי הגדולה, שהוצאה מהבית כמה ימים קודם לכן. כבר לא היה במיטה צורך, משום שאחותי עברה יחד עם אחי הגדול לגור אצל אבא שלנו. עמדנו שם ליד המיטה, ספק אם מישהו ידע מה צופן העתיד. אימי הייתה על קו הטלפון והעו"סית שאלה אם אני רוצה לדבר איתה. סירבתי בנחרצות! כעסתי והמשכתי לבכות. לא הייתי מנומס, היום אני יודע. הרגשתי אשמה וכעס יחד. רגשות שליוו אותי עוד שנים. אומנם כעבור זמן קצר מאותו הרגע – ועד היום – אני בקשר רציף עם אימי, אך אני עדיין מתחרט שלא הסכמתי לדבר איתה. הנחתי שהיא בטח נעלבה ממני מאוד. תעבורנה שנים ארוכות עד שאאפשר לעצמי לכעוס שוב על אימא, כדי לא לחזור ולפגוע בה. לא ידענו לאן נועבר, אך קיווינו בהחלט שיהיה זה אל ביתו של אבא שהתחתן שוב כמה שנים קודם לכן, ויחד עם אשתו, שהיא לא אימא שלי, הוא חי בבית מפואר וגדול, עם ג'קוזי ונדנדות בחצר. אבל אבא היה באותה תקופה בחו"ל, בשליחות מהעבודה, וכילד חשבתי שזה גם מסביר מדוע הוא מעולם לא שילם מזונות וסבא וסבתא מילאו את המקרר באוכל בכל שבוע.

ילד משפחתונים

היום, ואני עובד בשנתיים האחרונות 26 שמי יהונתן צאיג, בן כמדריך לילה במשפחתוני מל"י בכפר הירוק, שם גדלתי. אני הילד ההוא, בן שבע. לפני כשני עשורים הגעתי למשפחתון מל"י בכפר הירוק יחד עם אחותי התאומה. יש לי עוד שני אחים שגדולים ממני בכמה שנים, כך שאנחנו ארבעה אחים ביולוגיים

נקודת מפגש I 14

םויה לש םייניעב

ומשמעותית בחיי, כי מאז ועד היום עודי שמח בחלקי. אני זוכר שבערך באותן השנים התחלתי "לחלום בגדול", לדמיין את עצמי ואת חיי בעתיד. זוכר שלא פחדתי לאתגר את עצמי ביעדים נועזים, למרות העצלנות הקלה האופיינית לגיל העשרה שליוותה את אש המוטיבציה הפנימית. אש שלא דעכה והמשיכה לבעור בי בכל זאת.

ולימדו בו אנגלית מכיתה א' ולא מכיתה ג' כמו בנתניה. היום אני תוהה אם המעבר הקיצוני והדיכוטומי הזה לא היה מוּעד בכלל לכישלון מתחילתו. בתור ילד מוחלש, בתקופה המורכבת ביותר בחייו, ללא עוגנים, ללא ודאות, הסובל מפערים מובנים מחוץ ומפנים, נוכח הסיטואציה – האם המעבר היה אולי מסוכן עבור יהונתן העתידי? באותן שנים השוויתי עצמי לילדים אחרים, ולא אחת תהיתי מדוע בכלל יצאתי מהבית. הרי לא היו אלימות או התמכרויות, ולמרות ההזנחה, בעיניי – לא היה עוני מחפיר בבית. אימי תפקדה מספיק בשביל בית "נורמטיבי" הסובל מגירושין עוינים. היום, במבט לאחור, אני מבין שמצבה הרגשי-נפשי היה לא טוב, ושהיה לה קושי רב לגדל אותנו בהיבטים שונים. כמוני, גם ילדי המשפחתון האחרים הגיעו כולם מבתים שסבלו ממחסור חומרי. הורי הבית והצוות הטיפולי היו סביבי ותמכו בי היטב, אולם לקח לי זמן רב לרחוש להם אמון. ילד המגיע למסגרת חוץ-ביתית בגיל צעיר חווה קונפליקט נאמנויות בין הבית למסגרת. קונפליקט זה עשוי להקצין במסגרת משפחתון שמנהלות דמויות הוריות. אנשי המקצוע צריכים לסייע בידי הילדים להתמודד עימו, ליצור קשר עם ההורים ולהבהיר שאין הם מחליפים את מקומם של ההורים הביולוגיים. עיקר הקושי בשנים הראשונות מחוץ לביתי היה הקונפליקט האין סופי בין הבתים, בין יהונתן של נתניה לבין זה של המשפחתון, הגדל ברמת השרון. זה היה קונפליקט נאמנויות מהותי בעיצוב הזהות העצמית שלי. היום ברור לי שבכוחה של הבחירה באותה עת להכתיב שנים רבות קדימה את יהונתן שאהיה. משקראתי את השיר "אורן" של לאה גולדברג, העוסק בדילמה ובכאב של , הבנתי לראשונה שמותר לבחור בשתיהן. זו 1 "שתי המולדות" בחירה אמיתית ומותרת. הבנתי שמותר לקחת מכל אחד מן החלקים את מה שאני רוצה וחושב שנכון, ללא ויתור מלא על אחד מהם. דבר זה שינה את חיי. שנים עסקתי בקונפליקט הזה שלווה בשיחות עם מטפלים, עם הורי הבית ועם דמויות נוספות שליוו אותי. התקיימו מפגשים רבים עם הוריי, בעיקר עם אימי, שהניחו את דעתי, כי ראיתי שקיימת תקשורת טובה בינה ובין הורי הבית. החיבור בין הבתים והעולמות קריטי בתהליך הטיפולי. לכל פעולה שנעשית בידי אנשי הצוות יש משמעות טיפולית, ולמעשה כל המרחב במשפחתונים הוא מרחב טיפולי. החיבור בין הקצוות, שאורך לעיתים שנים, הוא כוח מרפא ומעצים. קמתי בוקר אחד 13 לאור אותן תובנות, אני זוכר כיצד בגיל שמח בחלקי בעולם הזה. הייתה זו נקודת מפנה קריטית כשהעזתי לחלום – הבחירה בעצמי

מהו משפחתון?

משפחתון הוא מסגרת חוץ-ביתית לילדים ונוער, המתפקדת כפנימייה במודל של בית ומשפחה. מדובר בבית גדול (פיזית) ילדים ובני נוער בגילים שונים, ומנהל אותו זוג נשוי 12 ובו המתגורר בו (בחלק נפרד, פרטי, עם ילדיהם הביולוגיים). המודל מאפשר מענה מותאם לצרכים של ילד היוצא מהבית בגיל צעיר, מתוך כוונה לשמש מודל משפחתי נורמטיבי עבור הילדים המתגוררים בו.

ילדים עם 12 במשפחתון מתקיימים חיים שלמים של , צוות טיפולי ועוד. 2 הורי הבית וילדיהם, צוות צעיר החוויה היא של בית פעיל, שדואג לכל צורכי הילדים – החומריים, הלימודיים, הרגשיים, החברתיים ועוד. כל מה שילד אמור לקבל בזמן שהוא גדל, ובכלל זה אהבה, התמודדות עם קונפליקטים, אינטימיות, הרגלים, הרחבת אופקים, ואף סתם כיף.

הורי הבית עבורי

זה היה מורכב – לסמוך מחדש על עולם המבוגרים ולתת אמון בהורי הבית. הדילמה בחווייתי הייתה הבחירה בין ההישרדות העצמית ובין "שחרור מעול עצמי" בציפייה שהורי הבית יישאו בנטל זה. לא הייתי ילד מופנם והרביתי לתקשר, אך בערמומיות, כפי שנדמה בעיניי היום, שיתפתי את הורי הבית רק במה שיכולתי לצפות את תועלתו. כלומר, אני חושב שהרביתי להחזיק, למרות התקשורת התדירה, בעיקר את המקום ההישרדותי ולא שיתפתי באמת ולא פרקתי מעליי מטענים כבדים. לילד שמגלה בגיל צעיר מאוד שהוריו הם לא "סופרמנים" נדרשת מידת ויתור עצמי גדולה כדי להתמסר למי שנראים כמו הורים חדשים או נוספים בחייו. העדפה ברורה של הקשר על פני האותנטיות האישית.

1 /https://blog.nli.org.il/oren 2 צוות צעיר – בני ובנות השירות והש"ש, צעירים המתנדבים במסגרות שירות לאומי או שנת שירות לפני הגיוס לצה"ל.

I נקודת מפגש 15

סואט הנרואו גיאצ ןתנוהי

ובתחילת כיתה ז', התחלף זוג הורי 13 לאחר כחמש שנים, בגיל הבית בזוג אחר למשך שש השנים הבאות, עד אשר סיימתי את כיתה י"ב. נוצרה דינמיקה חדשה, והיה צורך בהתמסרות חדשה גם מאחר שהמשפחתון שינה את פניו. עבורי היה זה תהליך חיובי שא ִִפשר לי לצמוח ולהתפתח. חשבתי שיש בכך הזדמנות שיכירו את יהונתן כפי שהוא: בוגר, מגובש ומכוון יותר, עם "ס ֶֶנטר" יציב משמעותית מבעבר. אני סבור שיש לכך גם חסרונות, כי מי שהכירו אותי בילדותי היו מתייחסים אליי אחרת לאורך נעוריי וייתכן שגם היו פועלים אחרת. ייתכן שחשבתי שאת החלקים ה"לא טובים" אפשר וכדאי להשאיר מאחור, ואיזה כיף שב"ויטרינה" של עולמי יוצגו לעוברי האורח רק התוצרים הטובים שרציתי שייראו. מעניין מה הותרתי מאחור בניסיון הזה. פרויד כנראה היה אומר שמבדיקה במרתף שתחת ה"ויטרינה" אני עשוי עוד למצוא את הכול כשם שהיה גם אז, וכי דבר לא נמחק. ואולם לא הרגשתי ואינני מרגיש כי ויתרתי על חלקים משמעותיים ממי שאני. נראה כי גם "עיצוב הויטרינה" היה הזדמנות להוסיף עוד למקום ההישרדותי. על כל פנים, אף על פי שהייתי במקום יציב ובוגר יותר, נדרשתי שוב להתמסר לעולם המבוגרים ולסמוך עליו, ולאחר זמן מה זה אכן קרה. מוטב להדגיש את חשיבותו של צוות מקצועי ומגוון. מנעד המענים הצוותי – צוות צעיר, הורי בית, עו"סית וכו' – א ִִפשר לי, כילד, לפנות אל אנשי הצוות ולשתפם בנושאים שונים, בהתאם למי שהרגשתי עימו נוח יותר. בזמנים שבהם נעדרים חלק מבעלי התפקידים (נוכח המציאות המורכבת) לתקופות ממושכות, יש להביא בחשבון פגיעה בתקשורת הכוללת עם הילד/הנער. היום אני יודע שלמעשה מתקיימת תקשורת שוטפת בין כל חברי הצוות בשאיפה לקבל תמונה רחבה של הילד. יש חשיבות רבה לתקשורת בין כל חברי הצוות, והמנגנון ביניהם צריך להיות מתוחזק היטב, כזה שיאפשר להם פניוּת להקשבה עבור הילד. פיזור כתובות ומענים

שיבת הבוגר בדמות איש צוות

בעיניי יש משמעות רבה עבור ילדי המשפחתון לדמות של בוגר הנושא תפקיד במשפחתון. הילדים צוברים במהלך שהותם במשפחתון כלים משמעותיים להמשך הדרך, אך בוגר משפחתון בעל תפקיד מקצועי יכול לשמש להם חלון וחזון לעתיד. זה כה קריטי בעיניי מכיוון שזה מה שיכול "להציל מהתרסקות" את הבוגר בצאתו לדרך עצמאית עם סיום התיכון. זהו מודל חשוב לחיקוי, שמקל ומגשר על הפער שבנקודת הזמן השברירית של סיום הדרך במשפחתון. גם על המסגרת מוטלת אחריות למצות את הדרכים לשמר את הקשר וליצור קהילת בוגרים הכוללת מענים שונים. שיבתי כאיש צוות לחיק המשפחתונים היא סגירת מעגל מרגשת, כך אומרים לי לרוב. למעשה, החיים מורכבים מזה. המקום שינה את פניו, הילדים התחלפו, ואף הסגל ברובו. ממש כאודיסאוס "הָָלַַךעָָיֵֵףכְְּחוֹלֵֵםוּמִִתְְגַַעְְגֵֵע מְְאֹֹדבֵֵּיןאֲֲנָָש ִִיםש ֶֶדִִּב ְְּרו החוזר לכפרו: . אני מרוצה מהחזרה למשפחתונים, ומרגיש נתרם יוַַנִִית א ַח ֶֶרֶֶת" פעם נוספת בהיותי איש צוות. אני משוכנע שאין זה מתאים לכולם, וכי עיסוק בחינוך בלתי פורמלי למי שגדלו בהשמה חוץ ביתית, לבטח במסגרת הספציפית שבה התחנכו וגדלו, עשוי להיות מסוכן לעיתים. לעניות דעתי נדרש חוסן רגשי כדי לא לפגוע בתהליכים רגשיים עמוקים. אחת ה"סכנות" שעלולה להתגלות אצל חלק מהאנשים היא "הזדהות יתר", והתגובות עלולות לבוא מתוך החוויה שעברו בעצמם כילדים, שלרוב הייתה כואבת. עם זאת, יש לי היכולת להתמודד עם קושי של ילד מתוך הזדהות והבנה, ובה בעת יכולת להגיב כאדם בוגר שרואה את הצרכים של אותו ילד. בשבוע שעבר, לדוגמה, ילדה חדשה בכיתה ב' (כמוני בהגיעי) התקשתה להירדם בלילה ואמרה שהיא מתגעגעת הביתה, לאבא. ידעתי בדיוק מה היא מרגישה. נתתי לה תחושה של נוכחות משותפת בסיטואציה, כי זכרתי כמה היה הדבר חשוב עבורי.

שימור הקשר לאחר עזיבה

לאחר עזיבת הילדים את המשפחתון, אין דפוס קבוע לשימור הקשר בין בוגרי המשפחתון או הנושרים ממנו ובין המסגרת. יש ששימרו קשר עם הורי הבית או עם אחד מהם, ויש שניתקו את הקשר כליל. נראה שלכל בוגר יש הדרך שלו. אני שימרתיו היטב, גם לאורך חמש שנות שירותי בצבא, ומשסיימתי היה זה טבעי לקפוץ על ההזדמנות שהוצעה לי – לשוב ולגור בכפר הירוק ולעבוד במשפחתונים.

נקודת מפגש I 16

םויה לש םייניעב

לסיכום

היום אני יודע היטב כי חזקה על העתיד שינצח כל עבר – שהמחר חזק מהאתמול וכי המושכות בידיי. הסיפור שלי נשאר עימי, אך יש בו הזדמנות פז לספר סיפור של מסגרת מופלאה על שלל רבדיה, ובמרכזה טובת הילד. זהו בעצם מסע מתוך התבוננות מתמשכת. כך זה כשמתבגרים, כנראה. הדרך הארוכה לחיבור בין הקצוות השונים – בין הבית והמשפחתון, בין הדמויות ההוריות בחיי, בין האני הילדי לזה הבוגר – הקנתה לי חוסן ויצרה עבורי ארגז כלים מותאם ובטוח כדי לבנות חיים אחרים בעתיד. יש שיקראו לזה ניסיון חיים. בעיניי אין עבודה נעלה מחינוך או מטיפול – זה ממש עניין של חיים ומוות לנפש של אדם בעולם. החזרה למשפחתון כמדריך היא לא רק סגירת מעגל עבורי, לצידה יש אחריות כבדת משקל שאי אפשר שלא לחוש בה. יש לי הזכות ללוות, ולו לרגעים, ילדים אחרים במסע הזה – לתמוך בילדים השוהים במסגרת מתוך הבנה, ולהציע הצצה לעתיד אופטימי, עצמאי ובטוח.

I נקודת מפגש 17

הגורמים לקריסת אומנה בגיל ההתבגרות מחקר רטרוספקטיבי בקרב צעירים שחוו קריסת אומנה בהיותם מתבגרים

iStock

שירלי בן-שלמה

היא מרצה בכירה וחוקרת בבית ד"ר שירלי בן-שלמה הספר לעבודה סוציאלית באוניברסיטת בר-אילן וראש המגמה הטיפולית לתואר שני.

משפחה אומנת מוגדרת כמשפחה משלימה למשפחה הביולוגית של הילד, וכאמצעי טיפולי לטווח קצר או ארוך. באופן גס אפשר להבחין בין שני סוגי אומנה: אומנת קרובים (קרובי משפחה של הילד) ואומנה שאינה אומנת קרובים (אומנה של משפחה זרה). סידור במשפחת אומנה הוא הסידור השכיח במדינות , והוא נחשב עדיף על פני השמות חוץ-ביתיות אחרות OECD כגון פנימייה. העדפה זו נגזרת מהתפיסה שלפיה קשר יציב ובטוח עם מבוגר אחד לפחות ותנאים של קביעות מהווים בסיס ). למרות Dozier et al., 2014( להתפתחות תקינה של ילדים השאיפה לתכנון תנאים כאלו, סיומי אומנה בלתי מתוכננים, Farmer( הידועים גם בשם קריסת אומנה, הם תופעה שכיחה ). שכיחות et al., 2005; Leathers, 2006; Rock et al., 2013 התופעה עולה בגיל ההתבגרות, בין השאר משום שתהליך ההתבגרות קשור בבניית הזהות העצמית, ובקרב בני נוער באומנה מעלה תהליך ההתבגרות שאלות הקשורות במשפחה הביולוגית ובהיסטוריית החיים המוקדמת שלהם, מה שהופך את תהליך הגדילה למורכב יותר. מורכבות זו קשורה לא פעם בשאלות מתריסות מול הורי האומנה, בעיות התנהגות ועוד. מחקר איכותני שערכתי עם עו"ס יפעת מאיר על קריסת אומנה, צעירים ישראלים שחוו קריסת אומנה בגיל ההתבגרות, 14 בקרב נועד לבחון באופן רטרוספקטיבי, באמצעות ראיונות עומק, את הסיבות לקריסת האומנה מנקודת מבטם. Journal of Social Work- המחקר, שהתפרסם לאחרונה ב ), העלה שלוש קבוצות של גורמים Ben-Shlomo & Meir, 2024( שיצרו דינמיקה הדרגתית שהובילה, בכל אחד מהמקרים, לקריסת אומנה. בדרך כלל היו כמה גורמים שחברו יחדיו והובילו לקריסה הסופית. גורמים הקשורים לסוכנויות הקבוצה הראשונה כללה המפעילות את האומנה או למערכת הרווחה המייצגת את . מניתוח הממצאים עלה כי הגורמים המערכתיים המדינה

I נקודת מפגש 19

המלש-ןב ילריש

הורות במתנה ובכך הצילו אותם מהגורל ה"מר" שהחיים הועידו הייתי צריכה להיות להם. בהקשר זה אמרה אחת המשתתפות: אסירת תודה כל הזמן. היא מסבירה: – אני רוצה שתבחרי [אב האומנה] המון פעמים הוא אמר לי להיות פה, אני רוצה שתלכי לסבא וסבתא שלך שבוע, תחשבי על הקשר שלנו ואז תבחרי, תרצי להיות פה. לא תמיד אני מראה שאני רוצה, לא תמיד בא לי לחייך ולהגיד לכם תודה שהצלתם אותי מהגיהינום שחייתי בו. זה לא אומר שאני לא מודה לכם, אבל זה אומר שלא בא לי להראות את זה כל הזמן. גם אצלי זה מעורר איזו תחושת מסכנות, לא סתם כאילו יש את המושג הזה אסיר תודה, באמת משהו בזה אוסר אותך ולא נותן לך לכעוס. גורמים הקבוצה השלישית והאחרונה שהוזכרה היא , שבו התרחשה התפתחותיים הקשורים לגיל ההתבגרות קריסת האומנה. שאלות הקשורות לזהות אישית ומשפחתית ולזהות מינית הובילו לבדיקת גבולות מול משפחת האומנה ויצרו, לתחושת כמה מהמרואיינים, מתח ביחסים בינם ובין הורי האומנה. אחד המרואיינים מספר: , הייתי בודק את הגבולות עוד פעם 16-15 בתור נער מתבגר, גיל ועוד פעם ומנסה. הייתי מחפש אותם ממש על כל דבר הכי קטן... חזרתי להתנהגות של הבדיקת גבולות, אז פשוט במהלך הבדיקת גבולות הם פשוט... פשוט הרימו ידיים. באופן דומה, מרואיינת אחרת מסמנת את גיל ההתבגרות כשלב של הסלמה במתח ביחסים בינה ובין משפחת האומנה. באותו שלב נוצרה התנגשות בין תחושת העצמי שהלכה והתגבשה ובין הדרישה של משפחת האומנה שתמשיך להתאים עצמה לציפיות שלהם. אני חושבת שבמבט לאחור, שאני מסתכלת על זה, גיל ההתבגרות זה סוג של מתי שהתחלתי לפתח עמוד שדרה של כאילו להגיד זה לא מתאים לי את זה אני רוצה את זה... התחלתי שיהיה לי דעות משלי, מחשבות משלי, והם רצו שאני אמשיך להתאים את עצמי לציפיות שלהם. חשיבותו של מחקר זה היא, בראש ובראשונה, בהבנת הגורמים לקריסת האומנה מנקודת המבט של מי שחוו את הקריסה באופן אישי ולא דרך גורמים מתווכים כמנחי אומנה או הורי אומנה (כפי שמקובל ברוב המחקרים הנערכים בתחום זה). מעבר לכך, דרך הבנת הגורמים שתוארו ניתן להבין כיצד אפשר לפעול באופן מניעתי כדי לצמצם את הסיכון לקריסת אומנה ולהבטיח יציבות וקביעות שהם תנאים שעומדים בבסיס סידור האומנה, כפי שמקובל בישראל ובעולם כולו.

העיקריים שעליהם הצביעו המרואיינים הם אלה: תחלופה גבוהה של מנחות אומנה, כשלים בהתערבויות של מנחות האומנה, ולבסוף – אי שיתופם של בני הנוער באומנה בתהליך קבלת ההחלטות בעניינם על ידי המדינה. כפי שאמרה אחת כל הזמן אמרה בנינו תוכנית [עו"ס המשפחה] היא המרואיינות: למה שיהיה, באנו להציג בפנייך את התוכנית..., אבל לא הייתי .... שותפה בכלל לבנייה של התוכנית רק 'באנו להציג לך' מרואיינת אחרת מספרת על התחלופה הגבוהה של מנחות האומנה: אני חושבת שהקושי היה שהתחלפו לי הרבה מנחות אומנה, אחת יצאה לפנסיה כי הייתה המון שנים והגיעה מישהי חדשה צעירה... ואז היה לי נורא קשה כי אחרי שנה יצאה לחופשת לידה ובאה מישהי חדשה ואמרתי אין מצב שאני מדברת איתה, כבר היה לי קשה להיפתח... היא מספרת כי מנחת האומנה הוותיקה שליוותה אותה זיהתה בשלב מוקדם סימני אזהרה לקושי בהשמה, אך התעלמה מהם: ראתה כבר מגיל צעיר [מנחת האומנה] אני חושבת שהראשונה שמשהו לא תקין עם המשפחה, משהו לא תקין ביחסים עם האימא האומנת, ואולי פחדה, אולי רצתה מאוד שזה יצליח אבל זה דברים נורא קטנים, כן? זה פרץ בגיל ההתבגרות ואני חושבת שחבל כי זה משהו שיכל להימנע הרבה לפני כן, ואני לא חושבת שיש הרבה מקום לטעויות או להעלמת עין בדברים האלה. אני לא כועסת עליה גם נורא אהבתי אותה והיא נורא אהבה את המשפחה, אבל אני כאילו חושבת שאני בתור עובדת סוציאלית אולי יותר או פחות את יודעת אם משהו נראה לא תקין אז הייתי בודקת את זה לעומק, לא מניחה לזה. גורמים הקבוצה השנייה שהוזכרה על ידי המרואיינים היא מול מאבקי ההתבגרות של הקשורים למשפחת האומנה משתתפי המחקר. מרבית המרואיינים ראו ב"הורות החלופית" , הורות מותנית שקיבלו באומנה אחד משני סוגים: מצד אחד או הורות המונעת מאינטרס, שעניינה אהבה המותנית בדבר (התנהגות טובה במשפחת האומנה או ציונים משביעי רצון הייתי בבית הספר). אחת המשתתפות אמרה בהקשר זה: . מרואיינת אחרת מספרת על ההתניה חייבת להיות מושלמת שהפעילה כלפיה אם האומנה: ידעה שאני מפחדת מפנימיות. היא איימה [אם האומנה] היא עליי כל הזמן שאם אני אעשה ככה וככה אני אלך לפנימייה, נגיד אם יהיה לי חבר אני אהיה בפנימייה. זה היה מין קלף שלה שהיא כאילו תזרוק אותי לפנימייה ואני אבוא רק בסופ"שים אליה, וממש פחדתי מזה, כאילו זה ממש היה כל הזמן שם. , במובן שקיימת ציפייה הורות מתנה מצד שני היו שראו בהורות מתמדת של הורי האומנה להכרת תודה על כך שנתנו למתבגרים

נקודת מפגש I 20

תורגבתהה ליגב הנמוא תסירקל םימרוגה

ברמת הליווי השוטף של המערכת, אחת התלונות השכיחות של המרואיינים במחקר נגעה לחוסר שימת לב של מנחי האומנה לסימני האזהרה או המצוקה שהביעו לפניהם. תמה משמעותית אחרת שעלתה בהקשר המערכתי הייתה החוויה של רבים ממשתתפי המחקר – שקולם לא נשמע על ידי גורמי הרווחה, ושעמדתם לא הובאה בחשבון על ידי מקבלי ההחלטות. תובנות אלו מדגישות את חשיבותה של הפניית תשומת הלב של מנחי האומנה ושל הגורמים הטיפוליים האחרים שמלווים את המתבגרים – הן לנורות אזהרה בקשר להשתלבות של בני הנוער בבית האומנה והן בהקשר של שמירה על זכותם להיות שותפים להחלטות המתקבלות בעניינם. לבסוף, רצוי לכלול את ההבנות התיאורטיות הנוגעות לגיל ההתבגרות כשלב התפתחותי ייחודי, ולהורות למתבגרים, כחלק מהידע של מנחי ומנחות האומנה המלווים מתבגרים באומנה, וכחלק מההכשרה שעוברים הורי אומנה.

Rock, S., Michelson, D., Thomson, S., & Day, C. (2013). Understanding foster placement instability for looked after children: A systematic review and narrative synthesis of quantitative and qualitative evidence. British Journal of Social Work, 45 (1), 177-203. https://doi.org/10.1093/bjsw/bct084

מקורות

Ben-Shlomo, S., & Meir, Y. (2024). Foster care breakdown in adolescence: A retrospective view of young individuals on their experience. Journal of Social Work . https://doi. org/10.1177/14680173241278897

Dozier, M., Kaufman, J., Kobak, R., O'Connor, T. G., Sagi-Schwartz, A., Scott, S., Shauffer, C., Smetana, J., van IJzendoorn, M. H., & Zeanah, C. H. (2014). Consensus statement on group care for children and adolescents: A statement of policy of the American Orthopsychiatric Association. American Journal of Orthopsychiatry, 84 (3), 219–225. https ://doi.org/10. 1037/ort0000005 Farmer, E., Lipscombe, J., & Moyers, S. (2005). Foster care strain and its impact on parenting and placement outcomes for adolescents. British Journal of Social Work, 35 (2), 237–253. https:// doi. org/10.1093/bjsw/bch181 Leathers, S. (2006). Placement disruption and negative placement outcomes among adolescents in foster care: The role of behaviour problems. Child Abuse and Neglect, 30 (3), 307-324. https://doi.org/10.1016/j.chiabu.2005.09.003

I נקודת מפגש 21

אתגרי האומנה במזרח ירושלים סוגיות, פתרונות והזדמנויות

iStock

גל פרידמן-האוזר בריאיון עם נדא עומר היא דוקטורנטית בבית הספר לעבודה גל פרידמן-האוזר סוציאלית ע"ש ברוואלד באוניברסיטה העברית בירושלים. , היא עובדת סוציאלית באגף הרווחה בעיריית MSW נדא עומר, ירושלים, מרכזת השמה וטיפול חוץ-ביתי באזור מזרח ירושלים.

משרד הרווחה מפקח על שירותי האומנה ומלווה אותם, ופועל רבות כדי לפתח אותם. טובת הילד ניצבת במרכז העשייה שלו. המשרד עושה צעדים משמעותיים לקידום נושא משפחות האומנה, הן בהעלאת המודעות והן בהרחבת סל השירותים המוצעים. שיתוף הפעולה בין משרד הרווחה לעיריית ירושלים תורם לשיפור השירותים הניתנים למשפחות האומנה במזרח ירושלים ולהבנת הצרכים והאתגרים החברתיים המורכבים של תושבי מזרח ירושלים בכלל ושל משפחות האומנה בפרט.

אומנה היא מסגרת טיפולית משפחתית המיועדת לילדים במצבי סיכון או הזנחה, לרוב מסביבה משפחתית שאינה עונה על צורכיהם הבסיסיים, כגון ביטחון פיזי, רגשי וחברתי. משפחות האומנה מעניקות לילדים בית חם, דואג ותומך – הזדמנות לחוויה מתקנת של חיי משפחה המספקים אהבה וסיכוי לחיים טובים יותר. כל סוגי האומנה בארץ מופעלים על ידי ארגונים פרטיים בעלי רישיון ממשרד הרווחה והביטחון החברתי, המשרד שמממן את פעילותם. באחריותם של ארגוני האומנה גיוס וליווי של משפחות אומנה. בישראל קיימים היום כמה סוגי אומנה, ובהם שניים מרכזיים: אומנת חירום ואומנה לטווח ארוך. באומנה לטווח הארוך שני מודלים עיקריים: אומנת מאגר ואומנת קרובים. אומנת קרובים כוללת משפחות שיש להן קשר אישי או משפחתי עם הילד או משפחתו, כגון סבים, דודים או אחים ואחיות בוגרים. קרבה זו מקילה על הילד את המעבר לסביבתו החדשה ומספקת לו תחושת ביטחון ורציפות בקשרים המשפחתיים. אומנת מאגר כוללת משפחות שאין להן קשר ביולוגי לילד, אשר עברו תהליך בדיקה מקיף ואושרו על ידי מפקח אומנה ארצי. משפחות אלו נדרשות לעמוד בקריטריונים ברורים. תהליך

I נקודת מפגש 23

רמוע אדנ םע ןויאירב רזואה-ןמדירפ לג

ייעודית במגזר הערבי לגילאי שנתיים עד שמונה, אבל היא נמצאת בסחנין. בירושלים עצמה יש מסגרת נוספת שמקבלת ילדים קטנים, אבל גם שם יש בעיה – ילדים שנכנסו בגיל שלוש נשארו עד גיל שש, ואז עברו לפנימיות בלי שנמצא להם פתרון משפחתי. אנחנו עושים מאמצים למצוא להם משפחות, אבל זה לא פשוט – במקרים רבים קרובי משפחה אינם יכולים לקחת אליהם את הילד, ואין די משפחות אומנה מתוך המאגר.

הגיוס כולל פנייה עצמאית של משפחות או גיוס יזום על ידי הארגונים באמצעות פעילויות כגון ערבי חשיפה. כאשר יש ילד הזקוק למשפחת אומנה ולא נמצאו קרובים אשר יוכלו לקחת אותו לאומנה, נערכת בדיקה של פרופיל הילד כדי למצוא לו משפחה מהמאגר וליצור התאמה מיטבית בין צרכיו למאפייני המשפחה הפוטנציאלית. בישראל קיימות אוכלוסיות עם מאפיינים שונים המציבים אתגרים ייחודיים למסגרות האומנה. אחת מהן היא אוכלוסיית תושבי מזרח ירושלים, אזור שבו שירות האומנה מתמודד עם אתגרים הנובעים מהרקע התרבותי, החברתי והפוליטי של האזור. כדי להבין לעומק את האתגרים והמאפיינים של האומנה במזרח ירושלים, שוחחנו עם נדא עומר, עובדת סוציאלית בעלת תואר שני, המשמשת רכזת השמות וסידור חוץ-ביתי באזור מאז . נדא אחראית על כל הסידורים החוץ-ביתיים במזרח 2019 העיר, ופועלת מתוך אמונה עמוקה בזכותם של כל הילדים לגדול בבית חם ואוהב. אני מאמינה שלילד צריך להיות בית, ילד צריך להתחנך בבית, היא אומרת. שתהיה לו משפחה,

מהם לדעתך הגורמים למחסור במשפחות אומנה במזרח ירושלים?

יש כמה סיבות עיקריות למחסור במשפחות אומנה במזרח ירושלים, חלקן קשורות למגבלות בירוקרטיות וחלקן נובעות ממציאות החיים במקום: 1 . אף על פי שמבחינה מוניציפלית יש אזורים שמוגדרים כחלק מירושלים, כגון כפר עקב ושועפט, בפועל הם נמצאים מעבר לגדר ההפרדה. המשמעות היא שמשפחות שגרות באזורים האלו אינן יכולות לשמש משפחות אומנה. רק בקיץ האחרון הצלחנו, לאחר ארבע שנים של עבודה אינטנסיבית, לאשר לכפר עקב לשמש אזור שבו משפחות יכולות לקחת חלק במודל אומנת קרובים, ואני מאוד גאה בכך. זה היה צעד משמעותי, אבל הוא רחוק מלהיות מספק. עדיין אומנת מאגר – שהיא קריטית למציאת פתרונות לילדים ללא קרובי משפחה – אינה מאושרת באזורים האלו. במקרים רבים מדובר במשפחות שמבחינה אחרת מתאימות לחלוטין. לדוגמה, זוג הורים עם יכולות טובות אינם יכולים לשמש משפחת אומנה רק בגלל מקום המגורים שלהם. זה מצמצם מאוד את מאגר המשפחות האפשריות, ואני חושבת שזה פוגע בטובת הילדים. 2 . תנאי הקבלה למשפחות אומנה לעיתים קרובות אינם מתאימים למאפיינים של האוכלוסייה במזרח ירושלים. למשל, אחד התנאים הוא שהמשפחה תחזיק בתעודת זהות ישראלית. הבעיה היא שבמזרח ירושלים יש הרבה משפחות מעורבות – בני זוג מתחתנים עם אנשים מהשטחים או מירדן, כך שלא כל המשפחה מחזיקה בתעודת זהות ישראלית. התוצאה היא שמשפחות רבות, שיכולות להיות תומכות ואוהבות, נפסלות אוטומטית. 3 . שנות לימוד– מציבה קושי. 12 – גם דרישת ההשכלה אומנם בקרב הדור הצעיר במזרח ירושלים רמת ההשכלה בעלייה, אך רוב האנשים שפונים לאומנה הם מבוגרים

אילו סוגיות ואתגרים מרכזיים עומדים היום לפני תחום האומנה במזרח ירושלים?

האמת היא שהנושא המרכזי הוא מחסור במשפחות אומנה. מדובר על בעיה כלל-ארצית, אבל במזרח ירושלים היא חמורה במיוחד. כאשר ילדים מוצאים מהבית בחירום הם מועברים למסגרת של אומנת חירום המיועדת לתת מענה מיידי – עד שיימצא פתרון קבוע. כאשר הם נשארים שם זמן רב, בעיקר תינוקות וילדים צעירים, נוצרת בעיה של ממש. אומנת חירום אמורה להיות מוגבלת בזמן, אבל המציאות היא שמציאת משפחות אומנה קבועות היא אתגר גדול, בייחוד עבור ילדים מתחת לגיל שש. אותם אי אפשר להעביר לפנימיות אלא חייבים למצוא עבורם מסגרות מותאמות יותר, ובגלל המחסור במשפחות, הם נשארים זמן רב במצבים זמניים.

כמה זמן ילדים במזרח ירושלים נשארים באומנת חירום?

יש ילדים במזרח ירושלים שנמצאים באומנת חירום אפילו שלוש כדי לתת לכך מענה, נפתחה לפני כשנה מסגרת 1 או ארבע שנים.

1 המלצת חוק האומנה היא על שהות באומנת חירום עד שלושה חודשים ולא יותר משישה חודשים.

נקודת מפגש I 24

םילשורי חרזמב הנמואה ירגתא

היום יש משפחות אומנה במגזר הערבי בעיקר בצפון הארץ, ולעיתים גם במשולש. למרות המרחק, לעיתים זו הבחירה הנכונה. היו מקרים שבהם עמדתי מול דילמה קשה – אפשרות שהילד יישאר באומנת חירום למשך שנים או שאמצא לו משפחה בצפון. בסופו של דבר, טובת הילד היא השיקול המרכזי. אני מאמינה שילד זקוק לבית ומשפחה יציבים, גם אם הם רחוקים מהסביבה שבה גדל. לכן, אף על פי שזה לא פתרון אידיאלי, בהחלט יש ילדים שמגיעים לאומנה בצפון.

יותר, לעיתים קרובות כאלו שכבר יש להם ילדים בוגרים. בקבוצת הגיל הזאת, במיוחד במזרח ירושלים, לא כולם עומדים בדרישת ההשכלה, וחבל, כי הם יכולים להיות משפחות אומנה מצוינות. 4 . במזרח ירושלים הצפיפות במגורים היא מהגבוהות בארץ, עם בתים קטנים ומשפחות מרובות נפשות. אחד התנאים לשמש משפחת אומנה הוא הקצאת חדר פרטי לילד, אבל עבור משפחות רבות זה פשוט לא אפשרי. זה יוצר עוד חסם משמעותי שמונע מהן להצטרף למאגר. 5 . סטיגמות חברתיות – אף על פי שמצבים שבהם ילד מתגורר אצל קרובי משפחה יחסית נפוצים ומקובלים, כשמדובר באומנת מאגר, הילד עשוי לסבול משאלות קשות – "למה הוא לא אצל ההורים?", "מה הבעיה איתו?", "ההורים נטשו אותו?", "הוא ילד בעייתי או חולה?" חשוב לי להגיד שלמרות הסטיגמות, אני תמיד אעדיף אומנת מאגר על פני פנימייה, בייחוד משום שהסטיגמה על ילד בפנימייה קשה עוד יותר. כשילד נמצא באומנה, גם אם היא מהמאגר, יש לו מסגרת משפחתית – הוא יכול להגיד שהוא חוזר הביתה אחרי הלימודים, יש לו הורים שבאים לאסיפות הורים, והוא יכול לשחק אחרי הצהריים עם ילדים בשכונה. לילד יש משפחה, בית, מסגרת קבועה. 6 . מגבלות דתיות – באסלאם, לנער שאינו קרוב משפחה אסור להיות במגע עם נשות הבית כשהן ללא כיסוי ראש. במזרח ירושלים, אזור עם אוכלוסייה דתית יותר בדרך כלל, משפחות רבות מוכנות לקחת ילד רק בתנאי שהאומנה . תנאי זה אינו נכון 12 תסתיים בגיל ההתבגרות, לרוב בגיל מבחינה טיפולית, מכיוון שילד זקוק ליציבות לאורך זמן. לא ייתכן שהוא יגור אצל משפחה מתוך ידיעה שכאשר יגיע לגיל מסוים הוא יועבר שוב למסגרת אחרת, כגון פנימייה. הוא לא יכול להיות "על מזוודות" כל הזמן. המטרה היא שהילד יתחבר למשפחה, ירגיש חלק ממנה ויקבל תחושת שייכות וביטחון. שמעתי שלעיתים, כאשר לא מוצאים לילדים משפחות אומנה במזרח ירושלים, הם מועברים למשפחות בצפון הארץ. תוכלי להרחיב יותר על התופעה הזאת? זה נכון. כאשר אנחנו מחפשים משפחת אומנה לילד, הפנייה מועברת למשרד הרווחה ששותף לתהליך, המפקח שולח את הבקשה לכל העמותות בארץ, מתוך מתן עדיפות למשפחות במזרח ירושלים. עם זאת, כדי להבטיח שהילד יקבל מענה הולם במהירות האפשרית, אנחנו פותחים את כל הערוצים, גם במקומות רחוקים יותר.

אני מניחה שהעברה של ילדים לאזורים רחוקים טומנת בחובה אתגרים רבים. תוכלי לספר לנו אילו אתגרים בולטים עולים במצבים כאלה?

אין ספק שמדובר במצב שמביא איתו אתגרים משמעותיים. בראש ובראשונה, נושא הביקורים של ההורים הביולוגיים. האחריות לבוא לבקר היא של ההורים הביולוגיים, לא של משפחת האומנה. אבל במקרים רבים המרחק הוא מכשול עצום: הנסיעה ארוכה מאוד, שעות רבות בתחבורה ציבורית, ולעיתים ההורים פשוט אינם מצליחים להתמודד עם הקושי הזה. במזרח ירושלים אנשים רבים נוסעים בעיקר באוטובוסים מקומיים, ואינם רגילים להשתמש בתחבורה ציבורית בין-עירונית; להגיע לתחנה המרכזית ואז לנסוע לצפון זו משימה מאתגרת מאוד עבורם. אומנם יש פתרון חלקי – המשרד מממן נסיעה במונית פעם בחודש – אבל גם זה לא תמיד עוזר. הנסיעה עדיין ארוכה ודורשת מההורים לפנות יום שלם. זה קשה מאוד עבורם. מעבר לכך, יש פערים תרבותיים. הילדים באים מקהילה מאוד סגורה, כגון זו שבמזרח ירושלים, ויש הבדלים ניכרים בין אורח החיים שם ובין אורח החיים בצפון. התרבות שונה, המסורות שונות, סוג האוכל שונה – לפעמים אפילו הניב של הערבית שונה, וזה מקשה על הילדים להשתלב. גם משפחות האומנה בצפון לעיתים מתקשות להבין את המציאות שממנה הילדים באו. הן לא חוו את החיים במזרח ירושלים, את מחנות הפליטים, את הצפיפות ואת המורכבות החברתית. לפערים אלו דרוש זמן כדי להיסגר, והם עלולים להשפיע על הסתגלותו של הילד למשפחה ולהפך. נוסף על כך יש קשיים בירוקרטיים שייחודיים לילדים ממזרח ירושלים. לחלקם אין תעודת זהות ישראלית אלא רק מספר זיהוי משרדי, וזה יוצר בעיות בהתנהלות היומיומית. למשל, יש ילדים שאין להם ביטוח בריאות, וההורים האומנים נאלצים לשלם אותו מכיסם. גם נסיעות לחו"ל מהוות קושי – לרוב הילדים במזרח ירושלים אין דרכון ישראלי, והמשפחה צריכה לבחור אם לוותר על טיולים משפחתיים בחו"ל או להשאיר את הילד מאחור.

I נקודת מפגש 25