מכון חרוב - נקודת מפגש - גיליון 30 - ינואר 2026

םידליב תועיגפב םייתועמשמ םירחא לש תוחכונ

אשר בשל חששות ומנגנוני הגנה פסיכולוגיים עלולים לשעתק את השתיקה ואת חוסר הנראות של הפגיעה בילדים.

מקורות

תפיסותיהם ופרשנותם של בוגרים שנפגעו .)2025( ' קלבנוב, ב (עבודת מינית בילדותם בנוגע לנוכחותם של אחרים בזמן הפגיעה דוקטור, אוניברסיטת תל אביב, בית הספר לעבודה סוציאלית ע״ש בוב שאפל). Klebanov, B., & Katz, C. (2023a). “Our family sleeps deeply”: The presence of others during intrafamilial child sexual abuse as conveyed by girls from diverse communities in Israel. Journal of Interpersonal Violence, 38 (7-8), 6113-6137. ‏ Klebanov, B., & Katz, C. (2023b). “I screamed but then realized nobody was listening”: Exploration of the presence of others during intrafamilial child sexual abuse through survivors' testimonies from the Israeli Independent Public Inquiry. Child & Family Social Work, 28 (4), 1214-1224. ‏ Klebanov, B., & Katz, C. (2024). "I remember most of my family seeing it": The presence of others during child physical abuse, as conveyed in forensic interviews with Israeli children. Family Process, 64 (1). Klebanov, B., Tener, D., & Katz, C. (2023). What can we learn about the others present during incidents of child abuse?: Key lessons and future directions based on a scoping review. Trauma, Violence, & Abuse, 24 (2), 1078-1094. ‏

, כעדשה יישומית לעבודה הצדק המעברי בנקודה זו תיאוריית סוציאלית, מציעה להתמודד עם עוולות העבר באמצעות מתן במה פומבית והכרה לעדויותיהם של מי שנפגעו. דרך התמודדות זו נשענת . העדות אין ריפוי ללא הכרה וללא תוקף על אמת פשוטה אך עמוקה: איננה רק סיפור של מה שהיה – היא משיבה לנפגעות ולנפגעים תחושת נראות וסובייקטיביות. בעבודה עם נפגעי טראומה, הדבר מתבטא בפרקטיקות של הכרה, תוקף ושיח מחודש על אחריות משותפת. פרקטיקות אלו עשויות להיות משמעותיות לא רק בהליך טיפול פרטני אלא גם כמענים קהילתיים ומערכתיים לפגיעות שלא זכו להכרה. ברמה הקהילתית והחינוכית עקרונות הצדק המעברי מתממשים דרך יצירת תרבות של ראייה: הכשרות מקצועיות לזיהוי סימנים “שקטים” לפגיעה גם בהיעדר דיווח, פרוטוקולים ברורים של אחריות ותגובה, והקמת מרחבים קהילתיים אמיצים לשיח ולתמיכה במנגנונים של עדות קולקטיבית, כגון ועדות ציבוריות, ימי עיון, מסמכי מדיניות ועוד. העיסוק בנוכחותם של אחרים משמעותיים בזמן פגיעה בילדים מחייב שינוי פרדיגמה עמוק: לראות את הפגיעה – לא עוד כאירוע “סודי” וסגור בין שניים, אלא כתוצר של דינמיקה משפחתית וחברתית רחבה, שבה שתיקה, ספק ואשמה טווים יחד מרחב המאפשר את התרחשותה. בתוך כך מתחדדת אחריותנו החברתית – כנשות ואנשי טיפול, חינוך, משפט ורפואה – להשיב את העדות למקומה הנכון: לא עוד על כתפיו של הילד לבדו, אלא בפריסה רחבה בכל מעגלי ההשפעה, ובהם המשפחה, הקהילה, המערכת והמדינה. כאשר אנו נותנים למה שקרה ש ֵֵם, שפה ונראות, איננו רק מתעדים סיפור שקרה – אנחנו מנסחים תנאי יסוד לריפוי, למניעה ולתיקון חברתי. ההכרה מאפשרת להפוך את השתיקה לעדות, את האשמה לאחריות, ואת הכאב לכוח מוסרי המחייב שינוי.

I נקודת מפגש 43