מכון חרוב - נקודת מפגש - גיליון 30 - ינואר 2026

בונבלק הלב

מחקר שני: "אני זוכר את רוב בני המשפחה שלי )Klebanov & Katz, 2024( רואים את זה"

). מושג זה מתאר את החובה המוסרית לראות ולתת במה the past לעוולות חברתיות שהתרחשו בעבר. אדורנו, שהתבסס על השואה כמקרה בוחן, הצביע על כך שההכרה בעוולות העבר, הלמידה מהן וקבלת אחריות חברתית להן הן תנאי חשוב לשיקומו של הנפגע. לשיטתו, בלא אותה הכרה חברתית אין אפשרות אמיתית של החלמה לנפגעים. זו תובנה אשר משתתפי המחקר, שמעולם לא זכו להכרה או לתוקף לעוול שנעשה להם, הדהדו בעוצמה רבה.

שנפגעו 13-5 ראיונות חקירה עם ילדים בני 26 במחקר זה נותחו פיזית במשפחתם. גם כאן המדגם הורכב ממקרי פגיעה מורכבים ומתמשכים. ממצאי המחקר חשפו דינמיקה משפחתית פלואידית ומשתנה, שבה תפקידי הפוגע, הנפגע והנוכח משתנים בין הדמויות השונות במשפחה במקרים שונים. המשתתפים תיארו מגוון סיטואציות אלימות שחוו לאורך השנים, שבהן לעיתים האב היה הפוגע והאם נכחה, ובמקרים אחרים האם הייתה הפוגעת והאב נוכח. דפוס זה של פלואידיות בין תפקידי הפוגע, הנפגע והאחר הנוכח עלה כממצא מרכזי במחקר הנוכחי, והמחיש את האופי המשתנה והמורכב של יחסי הכוח והשליטה בתוך המשפחה. אחת המשתתפות תיארה סיטואציה שבה אימה נכחה במהלך פגיעה פיזית ומינית שחוותה מאחיה, ובמקרה אחר סיפרה כי היא עצמה, אותה ילדה, הייתה נוכחת בעת שאימה פגעה באחיה פגיעה פיזית אלימה מאוד, עד כדי כך שבעקבותיה הוא נזקק לטיפול רפואי אינטנסיבי. תיאורים אלו ממחישים כיצד בתוך משפחות שבהן הפגיעה נמשכת לאורך זמן תפקידי המעורבים משתנים ונעים במעגלים של פגיעה, שתיקה ונוכחות, המתקיימים באותו מרחב משפחתי. במחקר זה נותחו עדויות רטרוספקטיביות של בוגרים שחוו פגיעה עדויות 16 מינית מתמשכת בילדותם. לצורך המחקר הנוכחי נדגמו עדויות שנשלחו לוועדה הציבורית לשינוי 500־ כתובות מתוך יותר מ מדיניות ביחס לפגיעה מינית בגיל הילדות. הקריטריון להכללה במחקר היה עדויות מעמיקות שעוסקות בפגיעה מינית ומספרות גם על בני משפחה או אחרים משמעותיים שנכחו פיזית במהלך הפגיעה או ידעו עליה. אחד הממצאים הבולטים במחקר זה היה שהדינמיקה המשפחתית הייתה זו ששימשה כר פורה להתרחשות הפגיעה. כלומר, הדגש של משתתפי המחקר היה על כך שבני משפחתם ראו את – מתוך מארג משום שלא היו יכולים לעצור הפגיעה ולא עצרו אותה יחסי השתיקה, הפחד והתלות שהושרשו עמוק כל כך בדינמיקה המשפחתית שחלשה על כל רובדי החיים המשפחתיים. משתתפי המחקר סיפרו בכאב כי הפגיעה בהם נותרה בלתי נראית במארג החיים המשפחתי, אף על פי שבני משפחתם ראו אותה. כך הם מעולם לא זכו להכרה או לתוקף לעוול שנעשה להם. ממצאי המחקר הללו מתכתבים עם תיאוריית האתיקה של הפילוסוף תיאודור אדורנו, Working through( " אשר טבע את המושג "למידה בשבילי העבר מחקר שלישי: "צעקתי, אבל אז הבנתי שאף )Klebanov & Katz, 2023b( אחד לא מקשיב"

מחקר רביעי: "זה הולך איתך לכל החיים" )2025 , (קלבנוב

מחקר זה מבוסס על עשרים ראיונות רטרוספקטיביים עם נשים וגברים שנפגעו מינית בתוך משפחתם כאשר היו ילדים. משתתפי המחקר סיפרו בהרחבה על בני משפחה שונים ועל אחרים בכל מעגלי החיים שלהם, ששמעו, ראו וידעו על הפגיעה שהם חווים – אך במרבית הפעמים הם לא הצליחו להגיב בשום דרך לאורך שנים, והפגיעה נותרה בלתי נראית ובלתי מדוברת. משתתפי המחקר הרחיבו את פרספקטיבת ההתבוננות על תופעת הנוכחות של אחרים כאשר במהלך פגיעה איננה רק פיזית. בעיניהם, "אחרים נוכחות הדגישו כי (בני משפחה שהבחינו היו אמורים לדעת או שידעו נוכחים" הם גם מי ברמזים, אנשי חינוך שהיה עליהם 'להרים דגל', או שירותי רווחה שהחזיקו "חלקי אמת" ועוד). , אלא witnessing מכאן נגזר מושג העדות, לא רק במובן הפיזי של . בהיעדר עדות להכרה בעוול , הנוגע testimony במובן העמוק של ), המשתתפים הפכו לעדים היחידים לפגיעה של עצמם. testimony( התוצאה הייתה שגם התוקף הפנימי שלהם התערער, והם החלו לפקפק בעצמם ולהטיל ספק במה שקרה להם, כמו שאלו את עצמם ללא הרף – האם זה באמת קרה? האם הבנתי נכון את מה שקרה? האם זה בסדר? האם זה מותר? במקרים האלו חלפו לעיתים שנים ארוכות עד שהצליחו לגבש, מתוך הספק העצמי, עדות פנימית יציבה שאפשרה להם לספר את הסיפור שלהם.

בין שתיקה להכרה – מה אנחנו יכולים לעשות אחרת?

ארבעת המחקרים הללו יחד מציעים פרספקטיבה רחבה ורב־ממדית על דינמיקות משפחתיות במצבי פגיעה. הם מראים כי הפגיעה אינה אירוע פרטי וספציפי בין שני אנשים, אלא תופעה השזורה במארג של יחסים, נאמנויות, פחדים ומוסכמות חברתיות. יתרה מזו – ממצאי המחקרים מראים כי דינמיקה זו עשויה להיות מידבקת גם עבור האחרים מחוץ למשפחה, כגון גורמים טיפוליים, דמויות חינוכיות ועוד,

נקודת מפגש I 42