מכון חרוב - נקודת מפגש - גיליון 31 - יולי 2026

סיגל קני־פז, עדינה הופנונג־אסולין ותרצה יואלס היא עובדת סוציאלית, עמיתת הוראה בבית הספר ד"ר סיגל קני־פז לעבודה סוציאלית ע"ש בוב שאפל באוניברסיטת תל אביב, סגנית ראש מינהל הרווחה ומנהלת המרכז לשלום המשפחה בנתניה, )CPP( מטפלת ומדריכה מוסמכת בשיטת הפסיכותרפיה ילד–הורה לטיפול בילדים שחוו טראומה בגיל הרך. היא עובדת סוציאלית מומחית בתחום ד"ר עדינה הופנונג־אסולין ילד ונוער, עמיתת הוראה בבית הספר לעבודה סוציאלית ולרווחה חברתית ע"ש פאול ברוואלד באוניברסיטה העברית בירושלים, מרכזת תחום ידע ילד ונוער בבית הספר המרכזי להכשרת עובדים בשירותי רווחה, מטפלת ומדריכה מוסמכת בשיטת הפסיכותרפיה ) לטיפול בילדים שחוו טראומה בגיל הרך. CPP( ילד–הורה היא מרצה בכירה בבית הספר למדעי פרופ' תרצה יואלס הפסיכולוגיה, ראש התוכנית הבינתחומית לתואר שני ושלישי בהתפתחות הילד באוניברסיטת חיפה. הדיון במעמדן של הורות ביולוגית והורות פסיכולוגית בקבלת החלטות עבור ילדים במסגרות חוץ־ביתיות עבר בשנים האחרונות שינוי משמעותי, המשקף מעבר מתפיסה המדגישה את הקשר הביולוגי ) הרואה ביציבות, קביעות child-centered( לתפיסה ממוקדת־ילד והמשכיות התפתחותית מרכיבי ליבה של טובת הילד. גישה זו אינה מבטלת את חשיבותה של ההורות הביולוגית, אך היא מדגישה כי איכות הקשר בפועל עם הדמות המטפלת, רציפותו ומשמעותו ההתפתחותית עבור הילד הם שיקולים מרכזיים בקבלת החלטות בעניינם של ילדים בסיכון. תפיסה זו נשענת על גוף ידע רחב מתחום ההתקשרות והטראומה, המצביע על כך שיציבות בקשרים ראשוניים היא תנאי יסוד להתפתחות רגשית תקינה, וכי פגיעה ברציפות הקשר או ריבוי מעברים עלולים להוביל לפגיעה מתמשכת בתחושת הביטחון, ביכולת הוויסות הרגשי ובבניית יחסים בין־אישיים בטוחים. עבור ילדים שחוו פגיעה, הזנחה או חוסר יציבות מוקדם, שאלת ההשמה אינה רק שאלה של שיקום ההורה הביולוגי, אלא גם של יכולת הילד לבסס קשר התקשרות יציב ומתמשך עם דמות מטפלת זמינה ועקבית. מבוא

מאמר זה טוען כי שילוב תפיסה מודעת טראומה והתקשרות בתהליכי קבלת החלטות מחייב בחינה מחודשת של האיזון בין המחויבות לשיקום ההורות הביולוגית ובין הצורך להבטיח לילד יציבות וקביעות במסגרת משפחתית מתמשכת. בהמשך לכך יודגש תפקידו של ממד הזמן ההתפתחותי – "זמן הילד" – בקבלת החלטות, וייבחנו מדיניות "הבית הקבוע" ומודל התכנון המקביל כמנגנונים מערכתיים המבקשים לצמצם תקופות ארעיות ולקדם קביעות מוקדמת עבור ילדים במסגרות חוץ־ביתיות. דפוסי ההתקשרות של הילד מתגבשים במהלך שנות החיים הראשונות מתוך אינטראקציות חוזרות עם הדמות המטפלת. אינטראקציות אלו internal working( " מובילות להתפתחותם של "מודלים פנימיים ) המשמשים ייצוגים מנטליים של העצמי, של האחר ושל models ). מודלים אלו מבוססים על מידת הזמינות, Bowlby, 1988( מערכות יחסים העקביות והרגישות של הדמות המטפלת, והם מהווים בסיס לתחושת הביטחון, ליכולת הוויסות הרגשי ולבניית אמון ביחסים לאורך החיים. כאשר הילד נחשף לטראומה בתוך מערכות היחסים הראשוניות – כגון הזנחה, דחייה, אלימות או פגיעה – עלולה להיפגע התפתחותם התקינה של דפוסי ההתקשרות שלו. במצבים אלו הדמות שאמורה לשמש מקור לביטחון הופכת גם למקור לאיום, והילד נותר במצב של קונפליקט מתמשך בין הצורך בקרבה ובין הפחד ממנה. התוצאה היא שעלולים להתפתח דפוסי התקשרות בלתי בטוחים או בלתי מאורגנים, המתבטאים בקשיים בוויסות רגשי, בחוסר אמון ובפגיעה ביכולת ליצור קשרים יציבים. מחקרים מצביעים על כך שטראומה בין־אישית מוקדמת קשורה גם לפגיעה בתהליכים נוירו־התפתחותיים ובמערכות הקשורות לוויסות ). בהתאם לכך, ילדים שחוו van der Kolk, 2014( רגשי, למידה וזיכרון טראומה מוקדמת נתונים בסיכון מוגבר לקשיים רגשיים, התנהגותיים Dozier( וחברתיים, ולהתפתחותם של קשיי התקשרות מתמשכים .)et al., 2014a; Sroufe et al., 2005 ממצאים אלו מצביעים על כך שפגיעות מוקדמות אינן מתבטאות רק בסיכון פיזי מיידי, אלא הן עלולות להשפיע באופן עמוק ומתמשך על עולמו הרגשי וההתפתחותי של הילד ועל מסלול התפתחותו לאורך החיים. החוק והפסיקה בישראל מכירים בעקרון טובת הילד כ"עיקרון־על" בהכרעות הנוגעות לטיפול בילדים ולגידולם, ומעניקים לו עדיפות במקרים של התנגשות עם עקרונות יסוד אחרים. ברוח זו, ועדת התקשרות מוקדמת, טראומה וטובת הילד

I נקודת מפגש 13