מכון חרוב - נקודת מפגש - גיליון 31 - יולי 2026

דליה תבוט ןורקע יארב תיגולוכיספ תורוהל תיגולויב תורוה ןיב

מכל מקום, לעמדתנו, כדי לסייע למקבלי ההחלטות נדרשת הטמעה של ידע התפתחותי והתקשרותי לצד ההסתמכות על מומחים חיצוניים.

בהתאם לכך, במסגרת קבלת החלטות על השמה חוץ־ביתית יש לשים דגש מיוחד על צורך התפתחותי קריטי שלעיתים נעלם בשיח המדיניות: ילד שחל אצלו שיפור בדפוסי ההתקשרות, שהחל לבטוח ופיתח ציפיות לזמינות הדמות המטפלת, ושביסס – ולו ניצנים ראשונים – של בסיס בטוח, נתון במצב שביר במיוחד. המודלים הפנימיים שלו הפכו לגמישים יותר, אך דווקא משום כך הם פגיעים יותר. ניתוק חדש, מעבר נוסף או אי־ודאות מתמשכת עלולים לא רק לבטל את ההישג, אלא לחזק את ההנחה הפנימית הפוגענית ביותר, שלפיה הסכנה נמשכת. שבירות האיזון שהושג אינה רק עובדה קלינית – היא טיעון מדיניות; ברגע שהוכחה יציבות בקשר עם משפחה חלופית, יש להגן על ההישג הזה כפי שמגינים על כל הישג טיפולי קריטי אחר. כך גם קבלת החלטה על "החזרתו" של ילד לבית הוריו הביולוגיים, לאחר שגדל במשך שנים במשפחת אומנה ויצר בה קשרי התקשרות משמעותיים, עשויה להוות בפועל ניתוק מהדמויות המטפלות המשמשות עבורו הורים פסיכולוגיים. ,50264/01/22 כך למשל, בפסק דין שניתן בבית משפט לנוער (תנ"ז פורסם בנבו), בעניינו של קטין שגדל במשפחת אומנה מהיותו בן ימים , נקבע שהחזרת הקטין לאב תביא לפגיעה קשה 11 אחדים ועד גיל בנפשו, וכי כדי לאפשר יציבות בחייו, יש להשאירו בחזקת משפחת האמנה אשר לה יש היכולת לספק את צרכיו הרגשיים. פסק דין זה משקף תפיסה הרואה את הורי האמנה כהורים פסיכולוגיים המספקים יציבות, וכי הניתוק מהם יהווה פגיעה משמעותית בטובתו של הקטין. ערעור על החלטה זו התקבל בבית המשפט המחוזי (פסק דין ענ"א , פורסם בנבו), אשר הפך את ההחלטה על פיה והורה על 8041-10-24 העברתו של הקטין לחזקת אביו הביולוגי. ההחלטה נשענה על זכותו הטבעית של ההורה לגדל את הילד, בלי שניתן משקל מספק להשלכות השבר בהתקשרות הצפוי בעקבות ניתוק הילד ממשפחת האומנה ולקשיים משמעותיים ביכולת של האב לזהות את צרכיו הפסיכולוגיים של הילד ולהיענות להם. לאור זאת, החלטה זו אינה עולה, לדעתנו, בקנה אחד עם צרכיו ההתפתחותיים של הילד, ומשכך – גם אינה תואמת את עקרון טובת הילד. מנגד, פסק הדין שניתן בבית המשפט העליון , פורסם בנבו), אשר הפך את ההחלטה 49433-02-25 (פסק דין רע"א והותיר את הילד בבית משפחת האומנה, משקף תפיסה מודעת טראומה והתקשרות. תפיסה זו מכירה במשמעותם ההתפתחותית והרגשית של קשרי ההתקשרות שנבנו מגיל צעיר ולאורך השנים ושל הטראומה שבניתוק מהוריו הפסיכולוגיים. פסק הדין של העליון מניח כי טובתו של הילד – הן מבחינה התפתחותית ורגשית והן מבחינת רצונו – היא להמשיך לגדול בבית הורי האומנה. פסיקות שונות אלו, ביחס לטובתו של אותו הילד באותן נסיבות, ייתכן שמצביעות על פערים בתפיסות ובידע הקליני והמחקרי בנוגע לצורך של ילדים בסיכון במסגרת שתאפשר להם בית קבוע, רציפות טיפולית עם דמות מטפלת רגישה וזמינה לצורכיהם, כתנאי מרכזי לבריאותם הנפשית.

מדיניות קביעות ו"זמן הילד"

מדיניות "הבית הקבוע" מבוססת על ההכרה בזכותו של הילד לגדול במסגרת משפחתית יציבה וקבועה המספקת רצף של טיפול, ביטחון ) מצביעים על 2023( והתקשרות. עם זאת, ממצאי דוח מבקר המדינה פער ניכר בין עקרונות מדיניות זו ובין יישומה בפועל במערכת ההשמה מהילדים במסגרות חוץ־ 10%־ החוץ־ביתית בישראל. על פי הדוח, רק כ נמסרים לאימוץ, כך שבפועל 1%־ ביתיות חוזרים לבית הוריהם ופחות מ מהילדים אינם מוצאים "בית קבוע" ונשארים לאורך שנים במסגרות 89% חודשים – 26 זמניות. נוסף על כך, משך הליך אימוץ עומד בממוצע על כפול ממשך הזמן המרבי המוגדר בדין. נתונים אלו מדגישים את הפער בין השאיפה ליציבות וקביעות עבור ילדים ובין המציאות בפועל. ממצאי דוח מבקר המדינה מצביעים גם על פער של ממש בין מדיניות הבית הקבוע לבין האופן שבו היא נתפסת על ידי אנשי המקצוע האמונים ) וכמעט מחצית מאנשי 26%( על יישומה. שיעור ניכר מאנשי המטה ) אינם משוכנעים כי המדיניות משקפת את טובת הילד. 45%( השטח האם פערים אלו בעמדות אנשי המקצוע בשאלה מהי טובת הילד במצבי סיכון מתמשכים מהווים חסם בדרך ליישומה? יש לקרוא נתונים אלה לא כנתונים מ ִִנהליים בלבד, אלא כאינדיקטורים להיקף הפגיעה ההתפתחותית שמערכת ההגנה על הילד מייצרת בפועל. עבור תינוק שהוצא מביתו בגיל שלושה חודשים, עשרים חודשי הליכי אימוץ מסתיימים בגיל שנתיים, כלומר – כל שנות החלון הקריטי לביסוס ההתקשרות הראשונית חלפו בצל אי־ודאות. עבור ילד שהוצא בגיל שנתיים, עשרים חודשי הליכי אימוץ מסתיימים בגיל ארבע, כלומר – כל תקופת טרום בית הספר, שהיא תקופה מכרעת לוויסות רגשי, לתחושת עצמי ולהכנה לקשרים חברתיים, עומדת בסימן אי־ודאות. "זמן הילד" אינו מטפורה, הוא חלון ביולוגי ונוירולוגי שאינו שב. ממצאים מתחום האימוץ מחזקים טענה זו ומצביעים על קשר בין גיל מאוחר יותר בעת ההשמה הקבועה ובין סיכון מוגבר לקשיים Dance & Rushton, 2005; Gauthier( ולשיבושים בתהליכי האימוץ .)et al., 2004; Wijedasa & Selwyn, 2014 ממצאים אלו מדגישים כי האתגר המרכזי ביישום המדיניות אינו רק בהגדרת יעד של קביעות אלא גם באיזון בין עמדות שונות ביחס לטובת הילד שמשפיעות על הימשכות התהליך. חלק מאנשי המקצוע מדגישים את חשיבות מיצוי המאמצים לשיקום המשפחה הביולוגית, אולם גישה מודעת טראומה והתקשרות מדגישה כי עבור ילדים צעירים, ובפרט עבור ילדים שחוו טראומה והזנחה, לזמן עצמו יש משמעות התפתחותית קריטית. לפיכך כל דחייה בקבלת החלטות בנוגע לקביעות אינה רק

I נקודת מפגש 15