מכון חרוב - נקודת מפגש - גיליון 31 - יולי 2026

הווהב יח רבעה רשאכ

כיצד מועברת הטראומה מדור לדור?

) תיאר מצב זה כ"פחד מהתמוטטות", חרדה מפני Winnicott, 1974( קריסה נפשית שלמעשה כבר התרחשה בעבר אך לא עובדה נפשית.

טראומה בין־דורית אינה מועברת רק דרך סיפורים גלויים אלא גם דרך שתיקות, סודות וחוויות שאינן מקבלות ייצוג מילולי. הפסיכואנליטיקאים ) תיארו חוויות אלו Abraham, 1994( ניקולס אברהם ומריה טורוק כ"פנטומים", שרידים נפשיים של טראומות לא מעובדות, העוברים בין )Atlas, 2022( דורות גם כאשר לא נאמר עליהם דבר מפורש. גלית אטלס מכנה תהליך זה בספרה "ירושה רגשית" כ"רוחות הרפאים של הלא נאמר ושל הלא יתואר". טראומות שלא עובדו ממשיכות להתקיים בתוך חיי הנפש המשפחתיים, גם כאשר המשפחה עצמה מנסה להשתיק אותן. אחת הדוגמאות הבולטות לכך היא טראומת השואה אשר ממשיכה לעבור בין הדורות גם בקרב בני משפחה שלא חוו אותה באופן ישיר. טראומה זו עשויה לבוא לידי ביטוי בחרדות הוריות מוגברות, בתחושות מתמשכות של סכנה קיומית, בדפוסי אכילה הקשורים למחסור ובקושי לתת אמון בעולם. באופן זה חוויות טראומטיות שאינן מדוברות במפורש ממשיכות להתקיים בתוך המרחב המשפחתי והרגשי. מחקרים בתחום הטראומה מצביעים על כך שחוויות טראומטיות נשמרות לעיתים ברמה סומטית ולא מילולית, והן מופיעות דרך תגובות גופניות, עוררות יתר או קיפאון רגשי. מחקרים נוירוביולוגיים מצביעים גם על שינויים במערכות הקשורות בוויסות רגשי, בזיכרון ובתגובות .)van der Kolk, 2014( סטרס בקרב נפגעי טראומת ילדות מוקדמת ), שחקרה את טראומת השואה, תיארה Danieli, 1998( דניאלי משפחות המפתחות דפוסי הימנעות מדיבור על כאב באופן שמקשה גם על הדורות הבאים לעבד את החוויה. בהקשר זה, היעדר השיח אינו מעיד על היעדר הטראומה, אלא דווקא על נוכחותה העוצמתית. המפגש עם טראומות ילדות מוקדמות כרוך לעיתים בכאב נפשי Freud,( עוצמתי המאיים על תחושת הלכידות של האדם. פרויד ) תיאר את מנגנון ההדחקה כניסיון להרחיק מן המודעות תכנים 1957 ) הציע את Bowlby, 1988( המאיימים על האגו. בהמשך לכך, בולבי מושג "החסימה ההגנתית", שלפיו אנשים עשויים להרחיק חוויות התקשרות טראומטיות מן התודעה כדי לשמר יציבות רגשית. עבור הורים רבים, ההכרה בפגיעות שחוו בילדותם מאיימת לא רק על זיכרונותיהם אלא גם על זהותם כהורים. ההבנה שהם עצמם נפגעו עלולה לעורר חרדה מפני האפשרות שהם משחזרים דפוסי פגיעה ביחס לילדיהם. במקרים מסוימים ההורה מפתח מנגנוני הכחשה, מינימיזציה או דיסוציאציה כדי להימנע ממגע עם כאב זה. ויניקוט מדוע קשה להורים להביט על העבר?

הקושי להביט על העבר קשור גם לעובדה שטראומה מוקדמת מערערת את תחושת הביטחון הבסיסית של האדם ואת יכולתו להרגיש מוגן בתוך קשרים. יש הורים שעבורם ההכרה בכאב הילדות מחייבת מפגש מחודש עם תחושות של חוסר אונים, בדידות והשפלה, ולכן הם מעדיפים להרחיק חוויות אלו מן התודעה. ואולם דווקא חוויות שאינן מדוברות ואינן מעובדות ממשיכות להשפיע על הקשרים בהווה, ובפרט על הקשרים עם ילדיהם, מאחר שההורות בהווה מזמנת את זיכרון ההורות שחוו בעברם.

כיצד העבר משתחזר בהווה ובחדר הטיפולים?

כאשר טראומה אינה מעובדת, היא נוטה להשתחזר דרך יחסים בין־ ) תיאר תהליך זה באמצעות המושג "חזרה Freud, 1955( אישיים. פרויד כפייתית", כלומר – נטייתו של האדם לשוב ולחוות מצבים טראומטיים במקום לזכור ולעבד אותם. ביחסי הורה–ילד שחזור זה עשוי להופיע בתגובות רגשיות קיצוניות, בניתוק רגשי או בדפוסי שליטה ופחד. כאשר ההורה הוא גם מקור ההגנה וגם מקור הפחד, הילד נותר ללא דמות שתוכל לסייע לו בוויסות מצבי הדחק. מצב זה קשור להתפתחות התקשרות לא בטוחה ולפגיעוּת רגשית מתמשכת. למעשה, יכולתו של הילד להתמודד עם מצבים רגשיים מורכבים תלויה במידה רבה ביכולתו של ההורה לשאת ולעבד את מצוקתו. כאשר ההורה עצמו מוצף בטראומה בלתי מעובדת, הוא מתקשה לשמש פונקציה מווסתת עבור הילד. העברה בין־דורית בולטת במיוחד במשפחות שבהן קיימת היסטוריה של התעללות והזנחה. מחקרים מצביעים על כך שהורים שחוו טראומה בילדותם נתונים בסיכון גבוה יותר לחוות קשיים בוויסות כך למשל, אם רגשי, בתפקוד הורי וביצירת התקשרות בטוחה. שחוותה בילדותה דחייה רגשית חמורה עשויה להגיב בביטול או בקיפאון כאשר ילדה מבקש נחמה. מבחינת הילד, חוויית הפנייה אל ההורה מסתיימת שוב ושוב באי־מענה רגשי. לאורך זמן הילד עלול )Espasa, 2004( לפתח תחושת חוסר ערך וחרדה מקשר. אספסה הדגיש בהקשר זה כי במצבים פתולוגיים היחסים בין ההורה לילד הופכים נרקיסיסטיים בעיקרם. הילד אינו נתפס כסובייקט נפרד אלא כהשלכה של חלקים בלתי פתורים של ההורה. במצב כזה, ההורה מתקשה להכיר בצרכיו של הילד ובנפרדותו, והקשר עימו הופך לזירה של שחזור קונפליקטים מוקדמים.

I נקודת מפגש 25