מכון חרוב - נקודת מפגש - גיליון 31 - יולי 2026

ארוהנ־ינקלב לאירוימ

6 . במקרים שבהם לא ניתן להבטיח את שלומו התערבות קצה: של הילד במסגרת הביתית, למשל בהיעדר שיתוף פעולה הורי או כאשר נשקף סיכון גבוה לפגיעה חוזרת, עשויה להידרש הפרדה פיזית זמנית באמצעות מעורבות של שירותי הרווחה או מערכת המשפט. עם זאת, מדובר בצעד קיצוני שיש לנקוט כמוצא אחרון בלבד, נוכח השלכותיו האפשריות על תחושת הביטחון, היציבות והלכידות המשפחתית. גם כאשר נדרשת הפרדה, אין לראות בה תחליף להתערבות טיפולית אלא חלק מתוכנית רחבה יותר, הכוללת התערבות מקצועית מתמשכת להפחתת הסיכון, לעיבוד הפגיעה ולקידום תנאים שיאפשרו בעתיד חידוש קשר בטוח בין האחים, ככל שהדבר יתאפשר. נוסף על כך, בשלבים הראשונים של הטיפול יש להפריד בין האחים. ישיבה של הנפגע והפוגע באותו חדר טיפולים עלולה להעניק .SAA לגיטימציה סמויה לפערי הכוחות המובנים שעמדו בבסיס מפגשים משותפים יישקלו לאחר השגת התייצבות וביסוס תנאי מוגנות מספקים. יש להימנע משימוש במונחים פליליים או פתולוגיים, כגון "תוקפן/מקרבן" ו"קורבן", כאשר מדובר בקטינים. תחת זאת יש לאמץ שפה מותאמת־התפתחות המתארת את ההתנהגות, כגון child who( " ) ו"הילד הנפגע child who harms( " "הילד הפוגע .)Tucker et al., 2023a; 2023b; 2025( )is harmed שינוי דפוסי הארגון המשפחתי: מעבר להתערבות מותאמת־חומרה, נדרשת הערכה אינטגרטיבית של מבנה המשפחה, ובפרט של האופן שבו גבולות, היררכיה וקואליציות מתגבשים לכדי דפוסי תפקוד והתארגנות משפחתיים. בתוך כך יש לבחון את תפקוד המשפחה בממדים מרכזיים, ובהם פתרון בעיות, תקשורת, חלוקת תפקידים, מעורבות ותגובתיות רגשית, וכן דפוסי ). יש Ryan et al., 2012( פיקוח וויסות של התנהגות הפרטים בה להעריך ממדים אלה על פני כלל תתי־המערכות – הזוגית, ההורית והאחאית – שכן ליקויים בתפקוד תת־מערכת אחת מהווים גורם סיכון מובנה לפגיעה בתתי־המערכות האחרות. בהערכת תת־המערכת הזוגית יש לבחון לא רק את קיומם של עימותים או אלימות בין בני הזוג אלא גם את אופיים ואת מידת חשיפת הילדים להם, כמרכיב מרכזי בהבנת ההקשר שבו מתעצבת הדינמיקה האחאית. כאשר ההערכה מעלה קיומה של אלימות בין בני הזוג, יש לבנות תוכנית מוגנות לבן הזוג הנפגע ולילדים, במסגרת התערבויות ייעודיות לטיפול באלימות במשפחה. לעומת זאת, במצבים של עוינות כרונית ודפוסי קונפליקט שאינם חוצים את רף האלימות, מומלץ להתמקד בהקניית אסטרטגיות קונסטרוקטיביות לפתרון קונפליקטים, תקשורת וויסות רגשי בין בני הזוג, מתוך הבנה שדפוסי האינטראקציה הזוגיים משמשים מודל מרכזי עבור הילדים ומעצבים את האופן שבו הם מנהלים קונפליקטים, מבטאים תוקפנות ומווסתים מחלוקות ביחסיהם עם אחיהם.

דפוסים אלו משפיעים גם על יכולתם של ההורים למלא את תפקידי ההורות ומשימותיה. בהתאם, גם תת־המערכת ההורית היא זירה מרכזית להתערבות, שכן ההורים הם גורם מפתח בהתהוות, במניעה . בראש ובראשונה הם זקוקים לסיוע בזיהוי SAA ובעצירה של דפוסי ההבחנה בין יריבות, תוקפנות והתעללות, בהבנת המצבים המחייבים תגובה, וביכולת לזהות מתי לא מדובר ב"מריבה בין אחים" בלבד אלא בדפוס פוגעני הדורש מעורבות והתערבות מקצועית. יש להכיר בכך שההורים עצמם זקוקים להתערבות קלינית, הן לצורך עיבוד רגשות של אשמה, בושה ונאמנות חצויה, והן לצורך ביסוס סמכות ושותפות הורית יציבה ואחידה. בתוך כך יש לפעול לצמצום דפוסים של יחס מועדף, להפחתת השוואות רעילות בין אחים, לגיבוש הסכמה ברורה ביחס לחוקי המשפחה, כגון מדיניות של אפס סובלנות לאלימות, ולחיזוק מחויבות עקבית של שני ההורים לאכיפתם. בהתאם, יש לפעול להבהרת גבולות בין תתי־המערכות, תוך כדי הידוק גבולות דיפוזיים וריכוך גבולות נוקשים, איזון יחסי כוח ופירוק קואליציות Pender Baum et al.,( בין־דוריות, לצד חיזוק ההיררכיה המשפחתית ). תהליך זה מכוון לחיזוק תפקודה של תת־המערכת ההורית 2023 ולמעבר מעמדה פסיבית, נמנעת או סמכותנית נוקשה לעמדה של מנהיגות הורית אקטיבית, מווסתת ומגינה, המסוגלת לארגן ולווסת את האינטראקציות במשפחה, לתווך קונפליקטים ולמנוע את הסלמתם .)Van Kelecom et al., 2025a( לדפוסי פגיעה מתמשכים דינמיקות של תוקפנות והתעללות בין אחים, כאשר אינן מזוהות ומטופלות, עלולות לשאת השלכות מערכתיות וארוכות טווח הפוגעות בתפקוד המשפחה ובמסלולי ההתפתחות של כלל חבריה. בתוך עלולים להוביל לניכור מתמשך ואף לנתק מוחלט SAA כך דפוסי בין האחים בבגרותם, ולניתוק מן ההורים כאשר האח הנפגע מרגיש כי הם כשלו בהגנה עליו. דפוסים אלו נוטים להשתמר לאורך זמן SAA ולתרום לשעתוק של מעגלי אלימות בין־אישיים, כך ששורדי נתונים בסיכון מוגבר לשעתוק דפוסי התנהגות אגרסיביים ביחסים בין־ אישיים, לרבות כלפי בני זוג, קבוצת השווים ואף כלפי ילדיהם בעתיד. בהקשר זה האינטגרציה בין הבחנה טיפולוגית לפרספקטיבה מבנית להתערבות ממוקדת ומבוססת. SAA מאפשרת מעבר מזיהוי של דפוסי גישה זו מדגישה כי מיקום הדינמיקה האחאית על הרצף אינו רק כלי אבחוני אלא הוא מנחה את העומק והמוקד של ההתערבות, בעוד ההערכה של המבנה המשפחתי מספקת את המפתח להבנת התנאים המאפשרים את התפתחותה ולשינוי בר־קיימא שלה. סיכום

נקודת מפגש I 32