מכון חרוב - נקודת מפגש - גיליון 31 - יולי 2026

מדור מה חדש - סקירת מחקרים

חרדתית נוטים להפגין רצון עז לקרבה אשר עלולה להיחוות על ידי ילדיהם כחודרנות. לחלופין, פחד מדחייה בקרב הורים אלו עלול להוביל לנסיגה בקשר, גם אם הילדים מבקשים לשמר אותו. משמעויות בין־דוריות של נוסף על כך, הממצאים מצביעים על . כך למשל, דפוס התקשרות נמנעת בקרב הורים טראומה בילדות שנחשפו להתעללות בילדותם ניבא דפוס התקשרות נמנעת גם בקרב ילדיהם ורמת קרבה רגשית נמוכה יותר. עוד דפוס שעובר מהורים לילדיהם, כפי שנמצא, הוא קשיים בארגון העצמי, דפוס שכאמור נמצא קשור לרמת קרבה רגשית גבוהה יותר. אם כן, באופן דומה למחקרים אחרים, נראה כי ילדים עשויים "לספוג" את סגנון ההתקשרות ואת הקשיים בארגון העצמי של הוריהם. בסיכומו של דבר, המחקר מדגים כיצד להתעללות והזנחה בילדות יש השפעה בין־דורית על ההורים, על ילדיהם הבוגרים ועל הקשר ביניהם – דרך גורמים מתווכים, כגון תסמינים פוסט־טראומטיים, קשיים בארגון העצמי ודפוסי התקשרות. ממצאי המחקר מדגישים את החשיבות של התערבות טיפולית מודעת־טראומה, הנשענת על הבנה של תפיסות הקרבה בין הורים לילדים ועל ההשפעות הבין־ דוריות המתמשכות של פגיעה בילדות.

החוקרים חישבו גם את הפער בין תפיסת הקרבה של ההורה לתפיסת הקרבה של הילד. כך היה אפשר לבחון לא רק אם מידת הקרבה נתפסת כגבוהה או נמוכה, אלא גם אם שני הצדדים רואים את הקשר באופן דומה. הממצאים ממצאי המחקר מצביעים על קשר מורכב, שאינו פועל בכיוון אחד, בין פגיעה שחוו הורים בילדותם ובין תחושת הק ִִרבה ביניהם ובין ילדיהם הבוגרים. היסטוריה של פגיעה בילדות הייתה קשורה לשני ההורים בקרב דפוסים שונים – הורה שדיווח על תסמינים פוסט־טראומטיים רבים יותר חווה ריחוק גדול יותר מילדיו הבוגרים, לעומת הורה שדיווח על תסמינים רבים יותר של קשיים בארגון העצמי, וחווה קרבה רבה יותר לילדיו. קרבה זו אינה מעידה בהכרח על דפוס של קשר מיטיב, שכן הוא עשוי להיות קשור דווקא לקושי בוויסות רגשי המאפיין קשיים בארגון העצמי. נמצא כי היסטוריה של פגיעה בילדות, בשילוב הילדים הבוגרים בקרב נטייה לדפוס התקשרות נמנעת, הייתה קשורה לרמת קרבה נמוכה יותר ביניהם ובין הוריהם. לעומת זאת, באופן דומה לממצאים בקרב ההורים, ילדים בוגרים בעלי היסטוריה של פגיעה בילדות שדיווחו על קשיים רבים יותר בארגון העצמי חוו קרבה רבה יותר להוריהם. הפער בין תפיסת הקרבה מצד ההורה לתפיסת הקרבה של בעניין , נמצא כי הורים שהיו בעלי רמות גבוהות יותר של תסמינים הילד פוסט־טראומטיים וילדיהם נטו לתפוס את איכות הקשר ביניהם באופן דומה. הסבר אפשרי לכך הוא שהורים אלו פיתחו דריכות־יתר לרמזים בקשר, ואילו ילדיהם פיתחו רגישות גבוהה למצבם הנפשי של ההורים – ועל כן נוצרה התאמה גבוהה יותר בתפיסותיהם. עם זאת, מודעות הדדית זו אינה מעידה בהכרח על דפוס קשר מיטיב או בריא. לעומת זאת, בקרב הורים בעלי דפוס התקשרות חרדתי נמצא פער גדול יותר בין האופן שבו תפסו את הקרבה הרגשית ובין האופן שבו ילדיהם תפסו אותה. הסבר אפשרי לכך הוא שהורים בעלי התקשרות

I נקודת מפגש 91