מכון חרוב - נקודת מפגש - גיליון מס' 5

הסטודנטיות לפרסם מאמרי דעה במגוון נושאים חברתיים בעיתונות היומית ובכתבי עת מקצועיים. באוניברסיטת בר אילן יציעו בקרוב קורס דומה, לסטודנטים במגמה הניהולית של בית הספר, מתוך הנחה שהם אלה שמובילים תהליכי שינוי בארגונים שבתוכם הם עובדים ופועלים. בד בבד עם יוזמות אלו, חשוב להעשיר את הידע של קטינים על ערוצי התקשורת השונים (מדיה חברתית, אינטרנט, טלוויזיה, רדיו והעיתונות הכתובה) ועל תפקידם כבמות מרכזיות לדיון ציבורי. מקורות ). "קולות 2009( ' וייס-גל, ע' ופלד, ע מפורסמים": הכשרת עובדים סוציאליים לשימוש באמצעי התקשורת ככלי בפרקטיקת מדיניות. ביטחון סוציאלי, .85-109 ,79 מנהלים בתקשורת: שימוש מושכל במדיה לקידום סוגיות חברתיות - ד"ר שירלי בן-שלמה.

מדברי המרואיינות נראה כי לצורך לאזן בין זכות הציבור לדעת לבין טובת הקטינים יש פנים לכאן ולכאן. בה בעת רבות מהסוגיות החברתיות הקשורות לאלימות בין קטינים נידונות בזירה התקשורתית. כפי שאמרה ד"ר ענת פלג, רבים מעורכי הדין למדו להשתמש באמצעי התקשורת לקידום צורכי לקוחותיהם, ולכן על הכנסת ומערכת המשפט לפתח חקיקה ופרקטיקה משפטית שיתאימו למגמות חדשות אלה. אפשר שאנשי מקצועות אחרים, כגון חינוך, עבודה סוציאלית, פסיכולוגיה ורפואה, צריכים גם הם ללמוד להשתמש בצורה מושכלת באמצעי התקשורת השונים למען הקטינים שהם מטפלים בהם. כפי שאמרה ד"ר דנה פוגץ', לא פעם לקורבנות אין הידע או הכוח להשתמש בתקשורת. יוזמה מסוג זה קידמו פרופ' עידית וייס- גל ופרופ' עינת פלד מאוניברסיטת תל- אביב: הן ביקשו להגביר את המודעות לחשיבות השימוש המושכל בתקשורת בקרב עובדות סוציאליות שלמדו קורס בפרקטיקת מדיניות. הן עודדו את

בכך שמספרים את פרטי המקרה, אבל ללא שמות. אפשר לנתח את האירוע מזוויות שונות – משפטית, חברתית, טיפולית, חינוכית. אפשר ליצור סרטי הסברה שיהיו מבוססים על עובדות המקרה אך לא יחשפו את הזהות של המעורבים. אמצעים אלו יכולים למשוך את קהל הצופים והמאזינים לא פחות". אני מעמתת את רופא-גורי עם דבריה של פוגץ' על השימוש שעושים הקטינים והוריהם במדיה החברתית (פייסבוק, למשל) ובתקשורת המקומית האם ניתן לעצור את חשיפת ושואלת: רופא-גורי: "אולי לא פרטי המעורבים? ניתן לעצור את החשיפה במעגל החברתי הקרוב, אבל אין סיבה לאפשר חשיפה במעגל הארצי הרחב יותר. מעבר לכך אני חושבת שבתי הספר שבהם לומדים הקטינים הפוגעים והנפגעים צריכים לחשוב כיצד הם מטפלים בסוגיה לאחר שפורסמה בתקשורת. הפרסום נובע פעמים רבות מתוך תחושה של פחד וחוסר אונים. אם מערכת החינוך תטפל בתחושות אלו, ייתכן שגם הצורך לפרסם יהיה נמוך יותר".

נקודת מפגש 15