מכון חרוב - נקודת מפגש - גיליון מס' 5

הזו היא בעלת עוצמה טיפולית ומחזקת. לסיכום, נחזור לעבודת הטלאים בכניסה להוסטל: "גם צִפּור מצאה בית ודרור קֵן לה". למדתי כי זו עבודה משותפת של הורים ובניהם; כל טלאי הוא סיפור חיים שהובא מהבית ונתפר לאריג גדול אחד. היכן הבית? לאיזה בית התכוונו? מה משמעות הקביעות? ההשתייכות? והקבלה? - של הנערים ב"חברותא" או של הנערים בביתם ובקהילתם? מגוון הסוגיות הללו קיבלו מרקמים וצבעים שונים והומחשו על-ידי הנערים דיירי הבית והוריהם לעיניי, ואקווה שגם לעיניכם.

במקום ובתום שנתיים יקבלו אותו “מתוקן”. אחת לחודש מתקיים מפגש אבות ואימהות שבאים מכל קצות הארץ. הקבוצה היא קבוצת התייחסות שבה הם מקבלים ליווי, תמיכה והדרכה בנוגע לקשר שלהם עם בנם ולקשר שלו ושלהם עם בני המשפחה והסביבה בעת היציאה לחופשות. ההורים לומדים ונחשפים לתהליכים הטיפוליים בהוסטל, ונוצרת שפה משותפת של למידה על מעגל הפגיעה ועל טעויות החשיבה. לקראת הסיום מתקיימים מפגשי סיכום מרגשים עם ההורים. בשלב הזה הנערים בשלים לקבל אחריות על הפגיעה גם בנוכחות ההורים, וההזדמנות הייחודית

לתכנים אלה בלבלה אותם. לא היה להם עם מי לדבר על הנושאים הללו בבית, ולא במערכות החינוך. חלק מהטיפול עוסק במתן מידע ובלמידה של מונחים ושפה מקובלת ומשותפת. במרבית המשפחות הפגיעה המינית נשמרת בסוד, מחשש לפגיעה בסיכוי של האחים להשתדך. היא אינה ידועה אף לבני המשפחה. יודעים שהנער יצא לפנימייה, דבר מקובל בסביבתם. חשוב לציין כי מעורבות ההורים גדולה; הם שותפים לתהליך ויש ניסיון לקיים רצף טיפולי בין ההוסטל לבית. בעת קבלתו של הנער להוסטל ההורים מבינים כי אין מקום לחשוב שישאירו את בנם

נקודת מפגש 47