מכון חרוב - נקודת מפגש - גיליון מס' 7

2014 יולי | תמוז תשע”ד | 7 גיליון לא שחור לבן - הגנה על ילדים במציאות משתנה

2014 יולי | תמוז תשע”ד | 7 גיליון לא שחור לבן - הגנה על ילדים במציאות משתנה

דבר העורכות

3

פרטיות של ילדים בעולם משתנה -

4

ריאיון עם ארבעה מומחים בתחומי המשפט, הסייבר והתקשורת נאדיה מסארווה יש בעיה בתקשורת? על היתרונות והחסרונות של חשיפת מקרים של פגיעה בקטינים 10 במדיה - הזווית העיתונאית שירלי בן שלמה השפעת התקשורת על עבודת משרד הרווחה - 13 ריאיון עם שר הרווחה והשירותים החברתיים מר מאיר כהן טלי שלומי שחור על גבי לבן - השפעת הסיקור התקשורתי על אנשי המקצוע 15 ירדן יצחקי השפעת התקשורת על מערכת המשפט והחקיקה - 19 ריאיון עם ד"ר יצחק קדמן, מנכ"ל המועצה לשלום הילד יפה ציונית מאפילה לאור הזרקורים, חשיפה של נפגעים מינית בתקשורת - משמעות והשלכות על 23

התחום הטיפולי סיגל אוסטר-קנב מורכבות החשיפה של ילדים נפגעי התעללות בתקשורת

26

אלה שורץ

מפגש טיפולי מדורים

בלבול השפות החדש: המקרה של סער גיא עינת קטינים בתקשורת בראי החוק והאתיקה

29

מפגש משפטי

33

עו"ד עופרה בן-מאיר תקשוב וייעוץ: הילכו שניים יחדיו? על חדר ייעוץ מקוון שמפעיל משרד החינוך 35 יפעת זץ אפשר גם אחרת - האינטרנט כערוץ סיוע נפשי 37 שירי דניאלס טיפולוגיה של פוגעים מינית בילדים המשתמשים בתקשורת אלקטרונית 39 דפנה טנר ילדים בסיכון בפרספקטיבה בין-לאומית - קורס משותף לאוניברסיטה העברית ולאוניברסיטת אוקלהומה נטע רסנר קבלת החלטות הנוגעות לרווחתם של ילדים בפרספקטיבה בין-לאומית - על סמינר בין- 43 2014 לאומי שהתארח במכון חרוב במרץ נועם תרשיש 42

מפגש בשטח

מפגש מחקרי

מהנעשה בחרוב

לא שחור לבן - הגנה על ילדים במציאות משתנה 7 גיליון

צוות המערכת

עורכת, מכון חרוב גב' יפה ציונית -

המועצה לשלום הילד עו"ד ורד וינדמן -

www . dreamstime . com : צילום על העטיפה : סטודיו יוניגרף בע"מ

9765418

nomig@haruv . org . il

דבר העורכות

גיליון זה של נקודת מפגש עוסק בנושא שרבים מאנשי המקצוע שעניינם ילדים נפגעי התעללות והזנחה מתמודדים עמו בעת האחרונה. מדובר בכניסתה של המדיה למרחב המקצועי והאישי, כניסה אינטנסיבית, הרבה יותר מבעבר. המידע זמין יותר, חושפני יותר, והוא מופץ באמצעים טכנולוגיים מתקדמים וברשתות חברתיות במהירות שיא – ללא הפילטרים שאמצעי התקשורת המסורתיים עדיין משתמשים בהם. לחשיפה התקשורתית במקרים של התעללות בילדים יש צדדים לכאן ולכאן: מחד גיסא – היא מקדמת את עניינם של ילדים נפגעי התעללות והזנחה במישורים שונים (זמינות וחשיפה של המידע הנוגע לזכויותיהם, הפעלת לחץ על הרשויות לקבלת מענה מהיר ולקידום הטיפול בעניינם, קידום החקיקה הקשורה לכך וזמינותו של המידע על זכויות הנפגעים וכדומה); מאידך גיסא – היא מערימה קשיים רגשיים על ילדים נפגעים ועל משפחותיהם ולעתים אף מעצימה אותם מאוד, ובכלל זה את הסיכון לטראומה משנית. המידע הזורם ברשתות החברתיות אינו בהכרח מדויק, ויש שהוא פולש ברגל גסה לפרטיותם של הילדים הנפגעים ואף לתוך ביתם שאמור להיות מבצרם, והסכנה לנזק נפשי גדלה. מעורבותה הדורסנית לעתים של התקשורת מקשה על הילד הנפגע לקבל מענה טיפולי מושכל, מיטבי ומקצועי, מהרשויות האחראיות לכך, מכיוון שפעמים רבות אנשי המקצוע נדרשים להגיב במהירות לפניות של התקשורת, מה שמשבש דרכי עבודה ומפריע לבחינה מקצועית מדוקדקת של האירוע. אנשי המקצוע אמורים לראות לנגד עיניהם את טובת הילד לפני כל שיקול אחר, והפרעה כזאת עלולה להזיק לנפגע ולמשפחתו. רעה חולה אחרת היא הבלבול של ילדים ובני נוער בין מותר לאסור בהעברת מידע פוגעני ברשתות החברתיות, בלבול שעלול – בלי משים – להפוך ילדים לפוגעים. לנוכח מציאות זו נוצרת התחושה שאנשי המקצוע נותנים לאתגרים אלה מענה בכלים של אתמול, היות שרבים מהם מתמודדים עם המצב בלא שקיבלו מהמערכות שהם עובדים בתוכן כלים מתאימים להתמודדות כזאת. לא אחת הם עומדים מול אמצעי תקשורת הדורשים מהם לשתף פעולה אך ידיהם כבולות בחוקים ובתקנות.

יפה ציונית

נעמי גוטמן

ענת זעירא

הגיליון שלפנינו מבקש להציג את יתרונות החשיפה לתקשורת לצד חסרונותיה, את מורכבות הנושא ואת מגוון העמדות כלפי חשיפה זו, וכן נקודות מבט שונות על השימוש באמצעים טכנולוגיים מתקדמים. כתבתה של נאדיה מסארווה עוסקת בפרטיותםשל ילדים במציאות תקשורתית משתנה, בשאלה אם פרטיות היא עדיין ערך רלוונטי בימינו וכיצד אפשר להתמודד עם מציאות זו באופן מיטבי. ד"ר שירלי בן שלמה מביאה בכתבתה את נקודת מבטם של שלושה עיתונאים מנוסים העוסקים בתחומים חברתיים בנוגע לחשיפתם של מקרי פגיעה בתקשורת. הריאיון שערכה טלי שלומי עם שר הרווחה מר מאיר כהן יוחד לסיקור התקשורתי של ילדים נפגעי התעללות ולהתמודדות מערכת הרווחה עם השינויים בדפוסי הפעולה של תקשורת ההמונים. כתבתה של ירדן יצחקי עוסקת בהשפעת הסיקור התקשורתי על אנשי המקצוע. יפה ציונית דנה בהשפעת החשיפה התקשורתית על אמצעי התקשורת ועל מערכת המשפט בריאיון עם ד"ר יצחק קדמן, מנכ"ל המועצה לשלום הילד. בכתבה מתוארת מערכת היחסים במשולש שקודקודיו התקשורת, הציבור והמחוקק, וכיצד סיקור תקשורתי עשוי להביא לשינויים מרחיקי לכת בתחום החקיקה וכן לחקיקה לא נכונה. סיגל אוסטר- קנב מציגה התמודדות של נפגעת עם החשיפה בתקשורת מהזווית הטיפולית. בכתבה ריאיון עם מי שבילדותה נפגעה מינית ובבגרותה חשפה בתקשורת את הפגיעה. היא מספרת על הרצון העז לשתף אחרים ולחשוף את סיפורה ומה קורה כאשר סוף סוף הפגיעה נחשפת. הכתבה של אלה שורץ עוסקת במורכבות החשיפה של ילדים בתקשורת מנקודת מבטם של ילדים נפגעי התעללות. היא מסכמת את יום העיון השנתי של מרכז הסיוע לנפגעות ולנפגעי תקיפה מינית ושל המרכז הרב-תחומי לטיפול בנפגעות תקיפה מינית מהזווית הילדית – ומהזווית

הבוגרת – של חשיפה עצמית של נפגעי התעללות. במדור "מפגש טיפולי" מציג גיא עינת מקרה שהיה בטיפולו – של נער שפגע מינית באופן וירטואלי, ומדגים עד כמה גדול כוחו של השינוי הטכנולוגי ושל הבלבול שהוא גורם בקרב מטופלים ומטפלים כאחד. במדור המשפטי סוקרת עו"ד עופרה בן מאיר את החוקים ואת כללי האתיקה הקיימים כיום בנוגע לחשיפתם של ילדים בתקשורת. בכתבה גם ריאיון עם ח"כ ד"ר עליזה לביא על הקוד האתי המתגבש. שתי כתבות עוסקות במניעת סיכון באמצעות האינטרנט: יפעת זץ מציגה את הנושא מהזווית הייעוצית- חינוכית של חדרי ייעוץ אינטרנטיים חדשים של משרד החינוך. באמצעות לימוד ומענה על שאלות בתחום כישורי חיים מנסים שם, בין היתר, למנוע סיכון ופגיעה. ד"ר שירי דניאלס סוקרת פרויקט חדש של ער"ן בשיתוף משרד החינוך, שמטרתו לתת מענה באמצעות האינטרנט לפניות הנוגעות למצוקות של ילדים ובני נוער. במדור המחקרי ד"ר דפנה טנר מדווחת על טיפולוגיה של פוגעים מינית בילדים המשתמשים בתקשורת אלקטרונית. שתי כתבות אחרות מאפשרות הצצה על הנעשה במכון חרוב במחצית השנה האחרונה: האחת, של נטע רסנר, מספרת על קורס משותף לבית הספר לעבודה סוציאלית ולרווחה חברתית באוניברסיטה העברית ולבית הספר לעבודה סוציאלית באוניברסיטת אוקלהומה, קמפוס טולסה בארצות הברית, שיזם מכון חרוב, בנושא ילדים בסיכון בפרספקטיבה משווה; הכתבה השנייה, של נועם תרשיש, סוקרת בקצרה סמינר מומחים בנושא "קבלת החלטות הנוגעות לרווחת ילדים בפרספקטיבה בין-לאומית" שיזמו וניהלו פרופ' רמי בנבנישתי מאוניברסיטת בר-אילן ופרופ' בלהה דוידזון-ערד מאוניברסיטת תל- אביב. קריאה נעימה!

3

פרטיות של ילדים בעולם משתנה ריאיון עם ארבעה מומחים בתחומי המשפט, הסייבר והתקשורת נאדיה מסארווה

בתרחיש היפותטי שהוצג לבני נוער במסגרת מחקר בין-לאומי הוצע להם להיכנס לקניון ולענוד צמיד המשדר את מיקומם בקניון, מדווח היכן ביקרו, מול איזו חנות נעצרו, לאן נכנסו, וכמה זמן שהו בכל נקודה. מעין מעקב טוטלי, הדומה למעקב אחר אסירים באמצעות צמיד אלקטרוני. בתמורה לכך, עונדי הצמיד קיבלו הטבות מסוימות, כגון הנחות, קיצור תורים ועוד. ממצאי המחקר הראו כי רבים מבני הנוער היו מוכנים לענוד את הצמיד, ורוב רובם ראו רק - או בעיקר - את היתרונות הגלומים בענידתו. תרחיש זה ממחיש את המורכבות הכרוכה בהתפתחות הטכנולוגית בין היתר בכל הקשור לאובדן ערך הפרטיות. בדיון הציבורי העוסק בפרטיות עולה תמונה שחוזרת על עצמה: מדובר במושג לא ברור מספיק, פתוח לפרשנות מגוונת, שאפשר לראותו בהקשרים שונים ומזוויות שונות. ההגדרות השונות הקיימות נעות בין - "הזכות The right to be let alone שיניחו לי להיות לבד/ביחידות" ובין "הזכות לשלוט במידע עליי". לצד זאת, משפטנים מציינים כי בפסיקה הישראלית אין הגדרה אחידה לזכות לפרטיות ולמה שנגזר ממנה, והיא חסרת בהירות. זכות זו היא אמנם זכות חוקתית בישראל, אך היא חלק מחוק הגנת האדם ופרטיותו. נראה כי הערפול בנוגע למשמעות של "פרטיות" מורכב ומאתגר עוד יותר בתקופה שבה אמצעי התקשורת מאפשרים חשיפה מהירה ותפוצה רחבה. האם פרטיות היא ערך רלוונטי בימינו?

"האם הערכים השתנו? האם המציאות מייצרת אתגרים חדשים עבורנו כחברה? כיצד מגדירים אותה? ומי מגדיר? האם היא באמת לא רלוונטית? ואם כן, מתי היא רלוונטית?" ועולות עוד שאלות שננסה לענות עליהן בכתבה זו: מה תפקידה של החברה במניעת הפגיעה בפרטיותם של ילדים? שאלה המודגשת ביתר שאת כאשר מדובר בנפגעי התעללות, וכיצד נכון וצריך להתמודד עם הפגיעה בפרטיותם של קטינים? ד"ר נמרוד קוזלובסקי, עורך דין, מומחה בסכנות הסייבר ומומחה למשפט , וטכנולוגיה באוניברסיטת תל אביב מסביר כי המושג פרטיות חדש יחסית בעולם המשפט, והוא החל להתפתח

אפשר לצלם, לחשוף ולהפיץ מידע לקהלים רחבים בתוך שניות - מציאות המציבה קושי ממשי לבקר, לצנזר ולווסת אותה. מציאות זו מציבה אתגרים ודילמות חמורות גם בהקשר של פרטיות ילדים. מארק צוקרברג, מייסד אתר הרשת החברתית הפופולרית 'פייסבוק', נשיא "הפרטיות ומנכ"ל של החברה, קבע: . אמרה זו איננה עוד נורמה חברתית" מעלה שאלות נוקבות בקשר לרלוונטיות עו"ד אשכנזי, של מושג הפרטיות בימינו. היועץ המשפטי של מטה הסייבר הלאומי במשרד ראש הממשלה, מי ששימש עד לאחרונה היועץ המשפטי של הרשות למשפט טכנולוגיה ומידע במשרד , המשפטים, האמונה על הגנת הפרטיות מעלה שאלות אחדות בעקבות אמירה זו:

Marwick, A. E., Diaz, D.M., & Palfrey, J. (2010). Youth, privacy and reputation . Litrature Review, The Berkman Center for 1 )Internet and Society at Harvard University) Research Publication No. 2010-5, April 13, 2010

dreamstime . com תמונה:

4

נגועה בפטרנליזם, בעיקר בשל ההנחה שמצבו שונה מזה של בגיר המודע למצבו ולאפשרויות הבחירה שלו. נוסף על כך נוצר התייחסות דואלית: מחד גיסא - מצב של איננו רוצים לפגוע בפרטיותו של הקטין, ומאידך גיסא - בניסיון להגן עליה, בתוך הפיקוח הזה על פרטיותו, אנחנו עלולים לפגוע בה. פרטיות קטינים והסכנות בסייבר כאמור, הטכנולוגיה החדשה של רשת האינטרנט ושל כלים טכנולוגיים שונים, ובכלל זה התקשורת הסלולרית, יוצרת תמונה מורכבת מזו שאפיינה את התקופה שקדמה לה והוזכרה בחלק הקודם - בנוגע לפרטיות קטינים, שאף היא עו"ד מאופיינת בדואליות. וכך מסביר זאת : מחד גיסא, לטכנולוגיה זו קוזלובסקי יתרונות רבים עבור הילדים (הקטינים), ובכלל זה הגנה על פרטיותם, במובן הזה שהיא מאפשרת להם לתקשר בצורה פרטית, למשל כשהם בוחרים מי יהיה 'חבר', מי יראה את מה שהם משתפים וכדומה. כלים אלו מעצימים אותם ואת יכולתם ליצור לעצמם מרחב הגנה ומרחב תקשורת משלהם, ולהגדיל את תחושת השליטה ואת העצמאות שלהם. מאידך גיסא, במדיום הזה הקטינים חשופים לסכנות שונות, מאחר שברשת האינטרנט אי אפשר לדעת מי מולך - קטין או בגיר, ויש עידוד חזק מאוד לשיתוף מידע ולכך שהקטין למשל יחשוף מידע

רק לפני כמאה שנה. בתחילה הוא היה חד-ממדי וברור יותר, כיוון שהיה קשור לענייני קניין. למשל, באותה תקופה פרטיות נגעה בממדים של פרטיות פיזית במרחב האישי-פרטי - "ביתו של האדם מבצרו" - ובזכות על המרחב הפרטי. אחר כך התרחב המושג בהקשר של הגנה במערכות יחסים ובתקשורת (למשל, שלא יאזינו לי, שלא יתחקו אחריי). הוא התפתח עוד לכיוון של הגנה על המרחב אישי של פרטים, ובשנים האחרונות ההתפתחות היא לכיוון של פרטיות המידע , שעניינה Information Privacy - זכותו של הפרט לשלוט על המידע הנוגע לו: איזה מידע ייאסף עליו ויופץ? ואילו שימושים ייעשו בו? הדיון הכללי על פרטיות נעשה מורכב עוד יותר כאשר מדברים על פרטיות הנוגעת לקטינים. היות שהדיון עסק עד כה כמעט אך ורק בבגירים, העיסוק בכל הקשור לפרטיותם של ילדים מועט והוא מעלה קשיים רבים. יש נטייה לראות בפרטיותם של קטינים סכנה, והיא מקושרת עם סיכונים בשל ההנחה שקטינים תמימים יותר וקל יותר להוציא מהם מידע. על כן יש צורך בזהירות ובשמירה יתרה. יש חשש ממניפולציות שייעשו על קטין, חשש שחולשותיו או חוסר הבשלות שלו ינוצלו כדי להגיע למידע על אודותיו. ד"ר איילת בלכר-פריגת ממכללת שערי מציינת משפט, מומחית בנושא זכויות הילד, שכיום יש תחושה שההגנה על הקטין

האינטרנט - ד"ר נמרוד קוזלובסקי: מדיום שנוצרה סביבו פאניקה חברתית.

אישי שלו, כגון תמונות, הרגלי בילוי, שתייה, מצוקות ועוד. מצב זה מביא לידי כך שכיום קל מאוד לאסוף מידע רב על אודותינו - על ההעדפות שלנו, על תחומי העניין וכדומה. למעשה, כל ספק אינטרנט מקיים איסוף מסיבי של פרטים על המשתמשים, ובהם קטינים, כך שיוכל לכוונן את השירות בהתאם לדפוסי הגלישה ולתבנית ההתנהגות של המשתמש, ובכלל זה הזיהוי שלו כקטין. כחברה אנחנו מבינים את היתרונות של המדיה הזאת אך גם את חסרונותיה שנובעים מהחשיפה הרבה ומחוסר השליטה והמודעות שנלווים אליה. טוען כי יש פער של ממש עו"ד אשכנזי בין העובדה שהבסיס המשפטי לפעולות איסוף המידע על אודותינו הוא ההסכמה שאנו נותנים בזמן שאנו רוצים כל כך לקבל את השירות האינטרנטי מהספק 'קבל' (את תנאי - באמצעות לחיצה על - ובין מידת ההבנה וההסכמה השירות) לכאורה סוג של האמִתית שלנו שהיא פיקציה משפטית, משום שלא תמיד היא ; לרוב אנו לא ממש יודעים ממש "מִדעת" לְמה אנחנו מסכימים ועל מה אנחנו מוותרים. למעשה, כדי לקבל את השירות אנו מוותרים לכאורה על פרטיות, אבל ספֵק אם אנשים מתעמקים בשאלה למה הם מסכימים. מדגיש שפרטיותם עו"ד אשכנזי עם זאת, של קטינים היא בהחלט ערך רלוונטי ברמה העקרונית, והוא מסביר: "המשפט מתייחס לקטינים באופן מגונן יותר, מתוך הבנה שהם נאיביים יותר, חסרי

ובארצות הברית, פסיקות משפטית רלוונטיות חדשות הנוגעות לחשיפת מידע פוגע ברשת: אפשר לאלץ את 'גוגל', מפעילת מנוע החיפוש הפופולרי ביותר באינטרנט, להסיר קישורים מתוצאות חיפוש מסוימות. החלטה זו תיושם על-ידי רגולטורים בתחום רשויות שונות ברחבי האיחוד האירופי. 28- הגנת הפרטיות ב הפסיקה התמקדה באופן צר בקביעה המשפטית ש'גוגל', מי ששולטת במידע, מחויבת לחוקי הפרטיות האירופיים המחייבים חברות להיענות לבקשות של אזרחים פרטיים להסיר קישורים, בהיעדר אינטרס ציבורי משכנע להותיר אותם במקומם. בהחלטה אחרת, שעוררה סערה בארצות הברית, פסק בית המשפט העליון כי אנשים שהורשעו בהחזקת חומרי פורנוגרפיית ילדים חייבים לשלם לקורבנות על הסבל שנגרם להם וישלמו להם פיצויים. "נאשמים צריכים לשאת באחריות להשלכות של מעשיהם, לא למעשיהם של אחרים", כתב השופט אנתוני קנדי, שנמנה עם רוב השופטים.

5

ניסיון ועשויים להיות נתונים להשפעה. לפרטיות יש חשיבות עצומה עבורם כי היא מאפשרת להם לפתח את עולמם בתקופה קריטית, והיא מגנה עליהם מפני מניפולציות שונות שאפשריות כשיודעים זהו ערך חשוב מאוד עבור עליהם דברים. קטינים ואסור לוותר עליו או לפגוע בו. יש בעיניי הצדקה מוגברת להתערבות של המשפט כדי לשמר אותה, גם במקום שבו היינו 'מוותרים' על כך למבוגר. מבחינת הקטין ועבורו, ערך זה יכול להוות ולסמל את האוטונומיה, את ההזדמנות להתנסות, לטעות ולתקן". פגיעה של הורים בפרטיות ילדיהם סוג אחר של סכנת פגיעה בפרטיות קטינים נובע מחשיפתם על-ידי המבוגרים. פעמים רבות מדובר בהורים שעושים זאת - בתכניות טלוויזיה, בעיתונות אך גם בבלוגים וברשתות החברתיות. ניר קיפניס, עיתונאי בהקשר זה אומר : "יש היום בתקשורת בעיתון 'גלובס' תכניות ריאליטי שלהן לכאורה כוונות טובות (כגון 'סופר נני'), שבהן מגיעים מומחה או מומחית, מבלים זמן עם המשפחה המצולמת ומנסים לעזור להם.

אף שלמעשה לא בחרה להיחשף, מתקיים תיק וירטואלי שמלווה אותה עבורה שנה, 20 או 10 , ואולי בעוד לכל החיים כשתרצה להתראיין למקום עבודה או לכל דבר חשוב אחר, מי שמראיין אותה יהיה חשוף לאותם קטעי וידיאו בעייתיים שנשמרו, ונצברו ב'תיקה האישי'." "התופעה מתקיימת כנראה", מוסיף , "על רקע שיתוף פעולה ואינטרס קיפניס מסוים גם של התקשורת". ניר קיפניס רואה תופעה שבה "סולם הערכים שלנו, הן כחברה כללית והן בתקשורת הקונבנציונאלית, משתנה. כיום ישנה הערכה הולכת וגדלה לערך של הנראות והפרסום, גם בקרב מבוגרים. הפרסום עצמו הפך להיות ערך, ולפיו אנחנו מעריכים את האדם". האם אין לתקשורת בתשובה לשאלה אחריות למה שקורה בציבור, בחברה? במציאות הפוך: קיפניס עונה כי המצב "השינויים הטכנולוגיים לקחו כוח מזכייני הטלוויזיה והעבירו אותו לציבור הרחב. כך, למשל, ב'פייסבוק' הגולשים קובעים את התכנים ודברים רבים עוברים 'מתחת לרדאר' של התקשורת הממוסדת הקונבנציונלית". לדעתו, האחריות לאג'נדה הציבורית עברה לאזרחים. לא

לרוב, מה שמעניין את הצופים הוא לאו דווקא העזרה אלא חייה של משפחה אחרת. בכולנו יש מציצנות וסקרנות, דרך התכנית אנחנו רואים מציאות של משפחה אחרת, אך במציאות הזאת ישנם

הפתרון ד"ר איילת בלכר-פריגת: - דיאלוג מתמיד בין הורים לילדיהם.

ילדים או חברי משפחה אחרים שיכולים להתנהג בצורה לא מחמיאה, ולפעמים קשה ומביכה, וכולם רואים זאת. העובדה המטרידה יותר היא שברגע שהדברים שודרו, הם לא הולכים לאיבוד. אם ילדה מסוימת נחשפה דרך אחת מתכניות הריאליטי בתוך סיטואציות משפחתיות,

- כך טען פרופ' ניב אחיטוב, נשיא המרכז האקדמי דן, בהרצאת הפתיחה בטקס "...בעתיד הקרוב יהיה עולם ללא פרטיות" . התחרות נערכה על-ידי אנשים ומחשבים, Webi Awards 2012 הענקת הפרסים בתחרות השנתית לאתרי אינטרנט ומובייל, ודבריו כאן מובאים מתוך כתבה שהתפרסמה באתר אנשים ומחשבים. "הפרטיות כפי שהיא נתפסת על-ידי דור המבוגרים - 'המהגרים הדיגיטליים' אשר לא נולדו לעידן האינטרנט והרשתות החברתיות אלא רק למדו להשתמש בהן - שונה מאוד מזו של בני נוער שנולדו לתוך הרשת כחלק מהסביבה שלהם, והם אלה אשר בעוד שנה ינהלו את העולם". 20-15 יש פער נרחב בין האופן שבו בני הנוער תופסים את "בני נוער מתייחסים לאובדן הפרטיות בסלחנות רבה יותר ממבוגרים. . "הרשתות החברתיות נחשבות אחיטוב החשיבות של פרטיותם לבין פעילותם בחיי יומיום ביחס לשמירה על פרטיות זו", ציין לחלק מהחיים של הצעירים - 'הילידים הדיגיטליים'. בני הנוער מוכנים לוותר על פרטיות באופן חלקי, תמורת 'פרסים' שונים. לעומתם, למבוגרים יש יותר מודעות להגנה על המידע ולפרטיות. מבוגרים משתמשים יותר במייל וצעירים פועלים יותר ברשתות על התרחיש מהמחקר הבין-לאומי (בגרמניה, אוסטריה, בלגיה, פינלנד, פולין וישראל) פרופ' אחיטוב חברתיות". את דבריו ביסס שיזם האיחוד האירופי ושבו השתתף, שהוצג בפתח הכתבה. , "'פייסבוק' זה רחוב בלא מבוגרים. זה לא מקום למצוא חברים. זה לא בית ספר או בית, פרופ' אחיטוב "עבור בני נוער", סיכם אלא מקום שבו אפשר לעשות מה שרוצים".

6

נכון לומר שהילדים סופגים ערכים רעים בגלל מה שמשודר בטלוויזיה אלא בגלל מה שאנו בוחרים לאפשר להם לראות בטלוויזיה. האחריות הראשונה וכבדת המשקל היא שלנו, ההורים, ולא של כל עורכי התכניות בפריים טיים. "היום דברים רבים הופכים להיות חלק מהשיח הציבורי בעקבות ציוצים ('טוויטים') מגניבים, פוסטים מעניינים ודברים שאנשים מעלים לאינטרנט. למעשה אנחנו עדים להפרטה של החוויה התקשורתית". חושבת אחרת. היא ד"ר בלכר-פריגת רואה בחשיפה מסוג זה סוגיה בעייתית מאוד. היא מבחינה בין תכניות הריאליטי לתכניות הדוקומנטריות. בראשונות יש שימוש במידע פרטי על הקטינים דרך היחסים, ואילו בסרט דוקומנטרי, בשל חשיבותו (למשל - סרט המספר על ילד עם אוטיזם, שיש לו מטרה חשובה כגון העלאת המודעות לתופעה), ייתכן שהחשיפה אינה רעה. עם זאת, אולי הקרנתם צריכה להיעשות ברגישות רבה יותר לפרטיות של קטינים ולהשלכות "לסיכום החשיפה עליהם, בהווה ובעתיד. העניין, אפשר אולי לומר שלא כל חשיפה רעה, השאלה מה עומד מאחורי החשיפה, וברקע חשוב לעשות את ההבחנה בין ריאליטי לדוקומנטרי". ההתמודדות החברתית - התקשורת, המשפט וההורים דיאלוג לצד רגולציה על כלי התקשורת נוכח המורכבות שבסוגיית השמירה או ההפרה של פרטיות הקטינים במדיה הדיגיטלית, ניסינו להבין - בעזרת מה לדעתם האפשרויות המרואיינים שלנו - העומדות לפנינו בהתמודדות עם הקשיים השונים: , החקיקה בישראל ד"ר קוזלובסקי לדברי בהקשר של פרטיות קטינים לא מתקדמת מספיק בהשוואה, למשל, לחוק בארצות , child online protection הברית - שעוסק בהיבטים מיוחדים של איסוף

מידע על קטינים ושימוש בו. לכן בינתיים נסמכים על חוק הפרטיות הכללי שנתון אומר כי עו"ד אשכנזי לפרשנויות שונות. צריך להבין שהמשפט הוא כלי למימוש ערכים חברתיים, אבל הוא אינו יכול להיות תכלית הכול, ובוודאי לא הפתרון האולטימטיבי. הדברים נכונים בעיקר בתחומים שבהם שינויים טכנולוגיים מביאים לידי שינוי חברתי: טלפונים ניידים, רשתות חברתיות וכדומה. המענה של המשפט צריך להיות מקביל לשיח חברתי, ותפקיד המשפט לסמל את הערכים של בני החברה. אסור להירתע מכך שנושאים כגון הגנה על קטינים נראים מסובכים לפתרון או לרגולציה. לצד המשפט, יש לזכור את חשיבות כללי ההתנהגות והאתיקה. כשחושבים על הגנה על קטינים באמצעות הוריהם (כלומר, באמצעות הסכמה של הורה), צריך לזכור שגם הוריהם לא תמיד מבינים מה קורה במרחב הדיגיטלי, ובהיותם צרכנים הם עצמם נבוכים פעמים רבות מול הסוגיה של שיתוף מידע. עוד חשוב לזכור שפעילויות רבות נעשות לא ממניע פלילי, אלא ממניע כלכלי שמטרתו לאתר את הלקוחות הפוטנציאליים הרלוונטיים ולהשפיע על החלטותיהם. כאשר אנו, הלקוחות, עומדים מול הגורם העסקי הזה במפגש וירטואלי, רבים מהחסמים הרגילים שלנו נעלמים, ואנחנו 'מסכימים' - בקלות מגוחכת לעיתים - לוותר על המידע שלנו. יש משהו במחשב או

בטלפון 'שלנו' שגורם לנו לעתים תחושת ביטחון מוטעית. בהקשר של איסוף מידע, חשוב לדעת שיש בדין הקיים תקנות שונות שנועדו להגן עלינו ועל הפצת המידע (למשל, ברשות לסחר הוגן במשרד הכלכלה יש תקנות להגנת הצרכן, על דרכי פרסומת לקטינים), אך השאלה עד כמה אפשר לאכוף תקנות אלו. אומר כי לנוכח האינטרס הכלכלי קיפניס בייצור רייטינג ורווחים בעזרת סיפורים הדיון עתיק היומין חושפניים מתקיים בשאלה אם הטלוויזיה יוצרת את המציאות או מושפעת ממנה ומשקפת לדעתו, קשה לחנך את התקשורת אותה. ואת הציבור לשמור על ערך הפרטיות. עם זאת, גם הרצון לרגולציה אינו מתאים. לדעתו יש זכות לכולם - לתקשורת, למדינה ולכל אחד - להתנהל בכל דרך שיבחרו, גם אם זה לא נעשה בחוכמה, וזכותה של החברה לבחור לפי אילו ערכים היא רוצה להתנהל. אם לשפוט מניסיון העבר, המצב הקיים - של תרבות ה'סלבס', של ריגושים מהירים, של האליל החדש שנשכח אחרי יומיים - הוא הרע במיעוטו. עו"ד בסוגיית איסוף מידע על קטין, מציע שהספקים שאוספים מידע אשכנזי יקבלו את 13- על ילד שגילו פחות מ הסכמת הוריו. כנגד הטענה שאי אפשר לזהות באינטרנט אם הוא אכן קטין או בגיר, לדעתו לא דרוש מאמץ גדול כל

7

רואה את הפתרון ד"ר בלכר-פריגת בדיאלוג מתמיד בין הורים לילדיהם: "יחסים בין-אישיים הם ההקשר הרלוונטי ביותר. פעמים רבות כשאנחנו מדברים על ילדים, אנחנו מדברים גם על ההורים. עוד היבט של הנושא קשור למערכת הערכים שלי כהורה. אילו ערכים אני מנחיל כשאני מפר בצורה כזאת את האמון ואת הפרטיות של אחרים החשובים לי. הורים אמורים להבין שלילדם יש זכות לפרטיות, ושהיא ערך חשוב מאוד. כמובן, אם מתעוררת סכנה לאותו קטין, השיקול

צריך להביא בחשבון שפיקוח, או עודף פיקוח של ההורים, עלול לפגוע במרחב הפרטי של הילדים. בגיל ההתבגרות ילדים בוחנים כל מיני שאלות. לשם כך הם זקוקים למרחב פרטי, וחשוב לשמר אותו. יש צורך למצוא את האיזון בין הפיקוח ההורי לבין השלכות השימוש בטכנולוגיה הדיגיטלית. חשוב לדעת שכיום הטכנולוגיה עצמה מזמנת כלים חשובים לניטור ובקרה. יש מסננים אוטומטיים וטכנולוגיות שמסוגלות להתריע ולהזהיר את הקטין ברגע שמידע שלו נחשף. אלו כלים שמאפשרים הגנה על פרטיותו של הקטין בלי להקריב את פרטיותו בדרך. רבים מהבוגרים אינם ערים לכך, בשל פער הדורות בידע הטכנולוגי בין הורים כמובן, בהפעלת כלי פיקוח לילדיהם. אלו, חשוב לעשותם בדיבור עם הילדים ובידיעתם, כדי למנוע משבר אמון. חשוב להיזהר, כדי שהטכנולוגיה שמסייעת להגנה ולשמירה על הילדים לא תשמש אמצעי למציצנות או למעקב. מסכים עם ד"ר בלכר- ד"ר קוזלובסקי פריגת שבסוגיה זו של פרטיות ילדים חשוב לקיים דיון ציבורי. "אנו כחברה צריכים להגדיר לעצמנו מחדש את גבולות הפרטיות, גם באמצעות חקיקה, אך לא למהר מדי לחקיקה, מאחר שהיא כלי אגרסיבי וחד, ויש בה משהו שלא תמיד רואה את הגוונים הקיימים במציאות". הוא מבקש להזכיר לנו שבסך הכול, בתפיסה הכללית, רשת האינטרנט היא בשורה חיובית המביאה אלינו מרחבי תקשורת, ביטוי והעצמה אישית. עם זאת, זה מדיום שנוצרת סביבו גם פניקה חברתית. "אנחנו שומעים ד"ר בלכר-פריגת: בכל מיני מקומות על תכניות מעקב דיגיטליות כאלה ואחרות, אפליקציות שמותקנות בטלפון הנייד של הילד, וברגע שהילד יוצא מהמסלול הרגיל שלו, מופעלת מצלמה אצל ההורים, ודברים דומים אחרים. ממש כמו אזיק אלקטרוני המוצמד לאסירים. בהתחשב בדברים אלו, מעניין לנהל את הדיון

כך כדי לעשות זאת. הוא משווה את המצב בארץ למצב בארצות הברית, שם החוק אוסר על ספקים לאסוף מידע בלי אישור 13 על קטינים מתחת לגיל הוריהם. התוצאה - יש בהם שהפסיקו לאסוף מידע כזה. אם כן, נראה שחקיקה יכולה להביא לידי תוצאות רצויות. נותני השירותים מצייתים לחוק יותר משנוטים לחשוב. מציין כי בשנים האחרונות עו"ד אשכנזי נעשו ניסיונות להסדיר את הדברים באופן ברור יותר. נושאים אלה קיבלו תאוצה גדולה בגלל הרשתות החברתיות והטלפונים החכמים. מול הניסיון להגביל את איסוף המידע על קטינים ניצבת טענה שלכאורה הבעיה קטנה בהרבה משחושבים, כיוון שילדים למעשה אוהבים לשתף במידע, והמשפט אינו צריך להתערב. יש גם קשיים מסוגים שונים המעכבים את התקדמות החקיקה. ייתכן כי הסיבות למצב נובעות מכך שטרם חווינו משבר שידגים את גודל הסכנות שבתופעה. כמו כן, פעמים רבות נראה שמי שנפגעים מהחשיפה אינם ממהרים להתלונן, בין מחמת הבושה ובין מחמת המבוכה, ומצב זה אינו חושף די הצורך את נזקיה של החשיפה. כמובן, מנגנוני החוק המוצעים לא יספקו פתרון מלא ומספק, בוודאי נוכח תופעה חברתית כה נרחבת. ובשאלה כמה חמורה הבעיה, זה אינו רק דיון אידיאולוגי בעד או נגד פרטיות, אלא גם דיון פסיכולוגי- כלכלי באופן קבלת החלטות של אנשים. תפקיד ההורים: תקשורת פתוחה, דוגמה אישית ופיקוח מעלה הצעה מעניינת עו"ד אשכנזי במסגרת ההתמודדות: לערב את בני הנוער ולנהל אתם שיח. הוא מציע גם לקיים חינוך של נוער למען נוער, מאחר שיש הבדל בין דיאלוג של מורה-תלמיד לבין זה שמתקיים בין בני אותה קבוצת גיל.

הפרסום עצמו הפך ניר קיפניס: להיות ערך.

המציאות מראה שהורים של הסכנה גובר. רבים מפרים את הפרטיות של ילדיהם גם במקרים שאין בהם חשש לסכנה. פעם רווחו תפיסות חברתיות של שמירה על פרטיות, גם של ילדים. וכך, למשל, לא היינו מעלים על דעתנו לקרוא יומן של ילדינו או להאזין לשיחה שלהם, מבחינת השיח החברתי לפחות. זה לא היה מקובל. היום הורים מוכנים לעקוב אחר ילדיהם בצורה נרחבת, לפעמים אפילו ברגל גסה". מציע לנו להתבונן ד"ר קוזלובסקי בהתנהלותנו מול הילדים ולהביא בחשבון את המשתנה של גיל הילד. בגילים הצעירים יותר, אולי, נפקח ונשמור. זה מתאים ליכולות הילדים, שהן מוגבלות ולפעמים לא בשלות. בגיל בוגר יותר,

8

בידיעה שרוב המחקרים מראים שכל אלה ממילא אמצעים לא יעילים. האמצעים הללו של המעקב כנראה מרגיעים אותנו יותר משהם מביאים תועלת ממשית אובייקטיבית. בכל הקשור לשמירה על המידע שלהם, בייחוד במדיה הטכנולוגית דיגיטלית, הילדים מתוחכמים הרבה יותר מאתנו. אם ילד ירצה להסתיר מהוריו דברים, סביר להניח שיצליח לעשות זאת. לעומת זאת, המעקב שלהם אחריו אינו מהווה בסיס טוב לקשר". אינה מתכחשת לקיומן ד"ר בלכר-פריגת של סכנות. לדעתה הדרך להתמודד עמן צריכה להיות בתוך הקשר, למשל - לקיים דיאלוג עם הילדים. "שיחת טלפון או שיחת מעקב אינה יכולה להחליף שיחה אמִתית בארבע עיניים, ובתוכה אפשר לנהל דיון עִמם, לבחון מה דעתם, צורכיהם, וגם להציג את שלנו בנושא הפרטיות. בשיחה כזאת נוכל לעזור להם בכך שנציע להם כלים להתמודד בעצמם בסיטואציות של קושי או אפילו סכנה. מובן שהזכות לפרטיות אינה זכות מוחלטת, אך תפקיד ההורים לאפשר אותה קודם כול מתוך הפנמה שהיא זכות לגיטימית וחשובה עבור ילדיהם. בתוך כך צריך לתת להורים את הכלים לקבלת החלטות נכונות ולאפשר להורים מרחב גדול של שיקול דעת, אך כזה שנעשה בעקבות הדיון עם הילדים. "לצד חשוב לזכור", אומרת בלכר-פריגת, הסכנות שאורבות לילדים, יש סכנה לא פחות גדולה, והיא הסכנה של הפגיעה בפרטיותם." מסכמת: "חשוב ד"ר איילת בלכר-פריגת לזכור שהבית הוא המקום שמלמדים בו ערכים. הדרך לשמירה על הפרטיות היא משהו שלומדים בבית, בין היתר - בדרך

עליכם. לכן הזכות הזאת אינה בלתי מוגבלת, צריך משא ומתן על הגבולות, ובסוף ההורים הם הקובעים". "חשוב להביא לפני הילדים קיפניס: את ההיבטים השליליים של החשיפה והפרסום, אך גם להעביר את המסר שאם יש חשיפה מסודרת, נכונה, היא יכולה להיות טובה. להביא אותם לידי הבנה שפרסום אינו מטרה בפני עצמה". אם כן, אפשר לומר כי המציאותהחדשהשל ימינו מביאה לפתחנו שאלות משמעותיות בהקשר של פרטיות במרחב כמעט פרוץ, שהוא מרחב חדש יותר לעולם המבוגרים, ואילו מבחינת הקטינים הוא נחשב לעולם שבו הם חיים. על אף שהזכות לפרטיות שנויה במחלוקת והיא תלוית נורמות חברתיות ותלוית טכנולוגיה, היא זכות "...שמהווה משפטית ומדובר בזכות יסוד . 2 אבן פינה בדמוקרטיה המערבית"

של דוגמה ועשייה אישית של ההורים. פעמים רבות אנו כהורים מתלוננים על היעדר תקשורת עם הילדים, בייחוד המתבגרים. צריך לחשוב עד כמה אנחנו בוטחים בהם באמת ועד כמה אנחנו מאפשרים להם פרטיות. הדבר צריך להיעשות מתוך דיאלוג אִתם, ומתוך הבחנה בין פרטיות לסודיות. להגדיר מה אפשר לפרסם ב'ווטסאפ', למשל, או ב'פייסבוק', ומה לא, משני הצדדים. יש דברים שהם רק של הבית ונשארים בבית". בהקשר הזה בלכר-פריגת מדגישה שיש בעייתיות גדולה יותר כשההורים, הצד החזק, הם אלה שמוציאים החוצה את המידע המשפחתי. מעבירה מסר: "שאנשי ד"ר בלכר-פריגת המקצוע יתחילו לדבר עם ההורים על ההתפתחות התקינה של מערכות יחסים של הורים וילדים - לקראת המבוגרים שאנחנו רוצים שהם יהפכו להיות. לילדים עצמם המסר הוא: יש לכם זכות לפרטיות, אך ההורים שלכם צריכים להגן ולשמור

.2013 פרופ' בירנהק, אנשים ומחשבים - פורטל החדשות לאנשי הייטק, מחשוב טלקום, טכנולוגיות, ינואר 2

9

יש בעיה בתקשורת? על היתרונות והחסרונות של חשיפת מקרים של פגיעה בקטינים במדיה - הזווית העיתונאית שירלי בן שלמה

בדיווחים הראשונים בתקשורת דיברו מקריית גת שביצעה, 38 על אישה בת על-פי החשד, שבעה מעשי סדום ועוד שורה של מעשים מגונים בקטינים בני . כעבור שעות אחדות נמסר כי 16-12 אגף הרווחה בקריית גת - שהכיר את האישה הסובלת שנים רבות, לכאורה, מבעיות אישיותיות ובעיות אחרות - התרשל בתפקידו. הדיווח הזה היה אות הפתיחה לקרב תקשורתי בין משרד הרווחה לבין משרדי הממשלה האחרים. בעוד אמצעי התקשורת מנצחים על הקקופוניה הבין-משרדית, הם המשיכו להרחיב את הדיווחים על הפרשה. הם אף מסרו, בהסתמך על דברי אביו של אחד הנערים שנפגעו, כי יש חשד שהאישה נשאית איידס, חשד שהופרך אחר כך. הסיקור התקשורתי, שזכה לכינוי "המקרה של האישה מהדרום", מסמל את היתרונות מול החסרונות של החשיפה באמצעי התקשורת. מצד אחד - הפרשה לא הייתה נחשפת אלמלא התעקשו אמצעי התקשורת להציב אותה בראש סדר היום הציבורי, ומצד שני - העוצמה של הדיווחים התקשורתיים הובילה מהר מאוד למסגור של האשמים (משרד הרווחה) מול הקורבנות (הנערים וגם האישה, שלכאורה לא טופלה כראוי) והובילו לקרב קשה של חילופי האשמות בין משרדי הממשלה השונים. נוכחותה של התקשורת בעולם המודרני היא מציאות שלא ניתן לשנותה. בשנים האחרונות מכירים בכך גם משרדי הממשלה ואנשי מקצוע בתחומי הרווחה, החינוך והמשפט. למציאות זו יש, ככל הנראה, יתרונות וחסרונות. בכתבה נתאר

מה חושבים על כך עיתונאים המסקרים את התחומים החברתיים באמצעי תקשורת שונים. העיתונאי הוותיק איתמר לוין, היום העורך המשפטי של אתר החדשות אומר: "התפיסה , news 1 והתחקירים העקרונית שלנו באתר וגם שלי כעיתונאי היא תפיסה של חופש הביטוי ופומביות הדיון. פומביות זו חיונית למניעת הכפשה של מי שחפים מפשע. עם זאת, הכלל הזה חייב לסגת לאחור

שמעורבים. לבסוף, לפרסום בתקשורת יש יתרון משמעותי בכך שלעתים עצם הפרסום מביא לחשיפת עבירות נוספות של הפוגע הנזכר בפרסומים או של פוגעים אחרים, וכן שנפגעים נעשים מודעים לצורך שלהם לקבל סיוע. גם כאן היתרון עלול להפוך לחיסרון, כיוון שישנם תמיד מי שינצלו את הבמה שניתנת להם כדי לטפול האשמות שווא על תוקף או על קורבן". , 10 עמרי מניב, כתב החינוך של ערוץ רואה בסיקור התקשורתי בעיקר את

נתונים אנחנו עמרי מניב: ללחצים של משפחות הילדים הפוגעים.

כאשר אין שמירה על איתמר לוין: תרבות הדיון והכתיבה, היתרון של האינטרנט הופך לחיסרון.

מפני פרסום שמם של קטינים קורבנות של עבירות אלימות. כל עוד נשמר האיזון בין עקרון פומביות הדיון לבין שמירת החיסיון של הקורבנות, יש יתרון בחשיפה. אולם כאשר אנשים מסוימים - חלקם עיתונאים וחלקם לא עיתונאים - מפרסמים בחוסר אחריות, לעתים מטעמים של רייטינג לעתים מטעמים אחרים, דברים שאינם מבוססים על עובדות, הם גורמים נזק גדול למי

היתרונות, וכך הוא רואה את תפקיד התקשורת בשמירה על פעילותם התקינה של מוסדות המדינה: "המקרה של האישה מקריית גת מוכיח מדוע חשוב שתהיה התערבות תקשורתית. המקרה היה ידוע לרשויות, אבל לא טופל ברצינות הראויה עד שנחשף בתקשורת". מניב מוסיף ואומר: "כאשר הציבור מזדהה עם המסר שהתקשורת מעבירה, זה משפיע על הרצון של הרשויות להוביל לשינוי".

10

הפרסום שלי יתרום לכך שייחשפו עוד עבירות, יש חשיבות לפרסום. בכל מקרה אני מפעיל שיקול דעת לפני שאני מפרסם את הטקסט שלי ברשת". "טלוויזיה שמדווח בטלוויזיה, אומר: מניב, היא אמצעי תקשורת מאוד חושפני. קשה להעביר סיפור בצורה אמינה בלי להקליט ולצלם. הכוח של החשיפה הוא עצום - כולם רואים אותך, כולם מכירים אותך. . רק לאחרונה זה גם יתרון וגם חיסרון הכנתי כתבה על ילדה נכה שיושבת בכיסא גלגלים ולא מסכימים להנגיש לה את בית הספר. ההורים שלה הסכימו שאצלם את פניה, ואפשרו לה לדבר באופן גלוי. הייתה לכך עוצמה ציבורית יוצאת דופן". , שסיקר בעבר נושאים הקשורים ריבלין לאיכות הסביבה, מדגיש גם הוא את החלק הוויזואלי של המדיום שבו הוא משדר, ויודע לשרטט את ההבדל בין סיקור של ענייני רווחה לבין סיקור של ענייני איכות הסביבה: "טלוויזיה היא מדיום ויזואלי. כאשר סיקרתי את התחום של איכות הסביבה, לתמונות ששידרתי היה המון כוח. כשעברתי לסקר את תחום הרווחה, הבנתי שגם כאן יש לתמונות המון כוח, אבל בתחום הזה אני פועל תחת מגבלות". ריבלין מבחין, בהקשר זה, בין סיקור קונפליקט משפחתי לפני אסון לבין סיקור קונפליקט משפחתי לאחר אסון. "לפני שקורה אסון, כל הפרטים הנוגעים לקונפליקט בין הורים, או לחשד כי אחד ההורים פוגע בילדים, נמצאים תחת חיסיון. ברגע שאני בוחר שלא לחשוף את הדובר, באמצעות עיוות קול או פיקסלים, אני מוותר על העוצמה של הכלי שבו אני עובד, במקרים האלה לעיתון יש הרבה יותר כוח לספר את הסיפור. לעומת זאת, לאחר שקורה אסון אין הבדל בין אמצעי התקשורת השונים. התמונה של שליפת המזוודה עם הגופה של רוז פיזם ממימי הירקון הייתה מזעזעת גם בטלוויזיה הצורך לשמור על וגם בעיתונים. כלומר, החיסיון הופך - במדיום שעיקר העוצמה שלו במה שרואים - לחיסרון בקשר לסיקור השוטף של פרשיות". עובד בו לוין ש news 1 באתר החדשות פורסמה באפריל השנה הכותרת הזאת: למשרד הרווחה אין כסף לרעבים, יש

האם יש גם חסרונות בחשיפה של פרשיות הקשורות בפגיעה בקטינים בתקשורת?

האם היתרונות או החסרונות קשורים למדיום שבו העיתונאים מדווחים? , המדווח באמצעות האינטרנט, אומר: לוין "בתחום של האינטרנט צריך להבחין בין אתרי חדשות מקצועיים לבין בלוגים. רוב העורכים והעיתונאים בארץ עובדים על-פי החוק ונמנעים מדיווח לא אחראי. הבעיה היא עם אנשים שמפיצים דעות באינטרנט, בייחוד כאשר מתרחש אירוע,

אחד החסרונות קשור לעובדה " : מניב שמתוך רצון לתת תמונה מלאה בתקשורת הן של הקורבן והן של התוקף, אנחנו מאלצים לעתים את הקורבנות לדבר, וזה לא פשוט עבורם. עם זאת, ככתבים, אנחנו נתונים לא פעם ללחצים של משפחות הילדים הפוגעים, שמנסות להכתיב את השיח התקשורתי. למשל, במקרים של אונס קבוצתי, מצד אחד יש חיסיון על פרטי הנערה ומצד שני התקשורת מוזנת במסרים מההורים של הילדים הפוגעים שאומרים שהנערה מופקרת והילדים שלהם בסדר". כתב הרווחה של חדשות , חיים ריבלין , מתבונן על היתרונות ועל 2 ערוץ החסרונות דרך העדשה של סדר היום הציבורי בתקשורת. אנחנו מדברים יום לאחר פרסום דו"ח הוועדה למלחמה בעוני (דו"ח אלאלוף), הכותרות בתקשורת עוסקות בפרשת הנערים החטופים ומייחדות לדו"ח מקום מצומצם. בעיניו של ריבלין, המקום שקיבל הדו"ח דומה למקום שמקבלים בדרך כלל נושאים הקשורים לרווחה כאשר מדובר במקרים של בתקשורת: " פגיעה בילדים ובנוער, או בחשד לפגיעה, הדברים מגיעים לכותרות בדרך כלל רק בעקבות טרגדיה. לתקשורת יש כוח עצום בחשיפה של מקרים כאלה וזה יתרונה. היה אפשר לנצל את הכוח הזה רגע לפני, למשל - כאשר יש קונפליקט בין הורים, אבל אז אני כעיתונאי מאוד תלוי ברצון פעמים של אנשי המקצוע לשתף פעולה. רבות מגיעות אלי פניות של הורים שטוענים שאגף הרווחה, כביכול, מתעלם מפניותיהם בקשר למצבי סיכון שבהם נמצאים הילדים, אני רוצה להציג תמונה מלאה ופונה לאגף הרווחה הרלוונטי - והתשובה שאני מקבל היא שהדברים תחת חיסיון ומבקשים שאשיג כתב ויתור על סודיות. התוצאה בדרך כלל היא שאני לא מפרסם - או שאני מציג תמונה המבוססת על התרשמות סובייקטיבית".

הצורך לשמור על חיים ריבלין: חיסיון הופך לחיסרון.

כאילו היו עובדות, ואינם יודעים לשמור כאשר אין שמירה על רגשות זולתם. על תרבות הדיון והכתיבה, היתרון של . אך אם אדם האינטרנט הופך לחיסרון אחד רוצח בסכין, זה לא אומר שצריך להוציא את כל הסכינים מהמטבח. רוב אמצעי תקשורת עובדים על-פי אמות המידה של החוק והמוסר ועושים עבודתם נאמנה לטובת הציבור". שעיקר הכתיבה שלו מתמקדת לוין, בהיבטים המשפטיים, מוסיף ומסביר את מורכבות העבודה העיתונאית: "אחת הבעיות הגדולות שלי כעיתונאי, בסיקור של עבירות מין למשל, היא כיצד להעביר לקורא תיאורים פלסטיים שנכתבים בפסקי דין או בהכרעות דין של בתי המשפט - בלי שיישמעו כמו ספרות פורנוגרפית. אני משתדל לשמור גם כאן על איזון ולכתוב כך שגם ילדים יוכלו לקרוא. לעתים, כאשר התיאור של עבירות המין הוא ליבת הפסיקה, אני מביא את הדברים כלשונם ואומר כי אם

11

לדוברות ולהסברה ייוחד לצרכים אחרים, כגון לשם תיאור פועלו של השר האמון על המשרד, או שבגללו ייגרם מחסור תקציבי ובעקבות זאת ייסגר אגף רווחה, הרי שכאן אין מקום להעברת תקציבים ייחודיים לדוברות ולהסברה". אומר: "כאשר מתרחש אירוע של מניב פגיעה, ברור שנרצה להציג את התמונה כולה ונבקש גם את תגובת משרד הרווחה. מי שאמון על התגובה זאת הדוברות, והיא שצריכה לתת את התשובה מה העירייה עשתה כדי לטפל במשפחה. יש לה הדרכים שלה לעשות זאת. העובדים הסוציאליים צריכים לעסוק בטיפול". מתבונן על המציאות בצורה שונה ריבלין אני לא זוכר מתי בפעם האחרונה מעט: " עמד מול המצלמות עובד סוציאלי ודיבר על תיק שהיה בטיפולו. העובדים הסוציאליים הם נוכחים נפקדים. הפעם האחרונה ששמעתי את העובדים הסוציאליים מדברים הייתה כאשר הם נאבקו, בצדק, על תנאי העבודה שלהם. ברור שכאשר קורה אירוע של אלימות בתוך המשפחה, לא פעם מדובר בטירוף שלא ניתן לחזות מראש, אך כאשר העובדים הסוציאליים לא משתפים פעולה באופן ישיר - יש בעיה". והוא נותן שתי דוגמאות. הראשונה: "בחודש יוני השנה, לאחר הרצח של הילדים

שקל לייעוץ תקשורתי 700,000 : ליח"צנים חיצוני. שניים מן הנושאים שביחס אליהם התבקש הייעוץ - הוצאת ילדים בסיכון מבתיהם וטיפול באוכלוסייה על סף אוטיזם. אני שואלת את העיתונאים לדעתם על היוזמה של משרדי ממשלה שונים, למשל משרד הרווחה, להיות מעורבים בצורה אקטיבית בשיח התקשורתי. למשל: במקרים שבהם יש חשד שמשרד הרווחה האם תגובה ברורה - התרשל בתפקידו ומסודרת של העובדים הסוציאליים תשנה את האופן שהתקשורת תסקר את הנושא? אומר: "באופן עקרוני חשוב שיהיה לוין כסף לדוברות של משרד, בייחוד כאשר המציאות התקשורתית של היום לא דומה מערכת לזאת של לפני עשר שנים ויותר. דוברות בימינו צריכה להיות גוף שדואג באופן קבוע ‘לכבות שריפות' בפייסבוק ולהגיב על פרסומים לא אחראים שנעשים משיקולים של רייטינג. מערכת של דוברות חיונית כדי לומר שגם אם איש מקצוע אחד אשם, לא כל מי ששייכים למקצוע שלו הם מפלצות. כמו כן חשוב לזכור שדוברות נכונה עשויה להציל את הקורבן הבא, שלא יהסס לפנות ליועצת בית ספר, למורה, לעובד סוציאלי או לפסיכולוג. כאן גם ההסתייגות שלי: כי אם הכסף שנועד

בידי אביהם במושב ישרש, רציתי לקבל את תגובת אגף הרווחה. לא הכרתי אף אחד במועצה האזורית, הפנו אותי לדובר. מניסיוני, דוברים לא תמיד בקיאים בכל פרטי המקרה ובדרך כלל מנסחים בשם איש המקצוע תגובה מתגוננת. כלומר, גם אם לעובד הסוציאלי יש טיעונים טובים, הם לא נשמעים. ברור לי שאנשי המקצוע אינם יכולים לתת מענה לכל פנייה של עיתונאי, בעיקר לנוכח החיסיון שתחתיו הם פועלים, אבל אני מצפה ". וכאן הוא נותן ליותר שיתוף פעולה עוד דוגמה: "פנתה אליי אם לשתי בנות צעירות מאוד, ואמרה שאצל הפרוד שלה נמצאו חומרים פדופיליים. יש המלצה של המשטרה להגיש כתב אישום. הרקע לפנייה היה שהבנות מסרבות להיפגש עם האב במרכז קשר, ואגף הרווחה מתעקש על המפגשים. פניתי לקבל את תגובת אגף הרווחה, והם ענו שאינם יכולים לתת פרטים בגלל חיסיון, ביקשתי שיחת מה רקע לא לציטוט וגם לזה לא הסכימו. התוצאה? עיתונאי, שמסקר את תחום הרווחה, מתחיל להסתובב עם תחושה שאולי יש להם מה להסתיר, שאולי הם פועלים משיקולים לא ענייניים. על רקע זה אני חושב שהעובדים הסוציאליים חייבים לעשות שינוי בתפיסה התקשורתית ." שלהם

בלבול השפות בין הפרופסיות - דעה אישית ד"ר שירלי בן שלמה

השפה התקשורתית והשפה הטיפולית הן שפות שונות. השפה התקשורתית מדברת במונחים של חשיפה ורייטינג, ואילו השפה הטיפולית מדברת במונחים של חיסיון ופרטיות. לכן המפגש בין עולם התקשורת לבין עולם הטיפול נחווה לעתים כמפגש בין זרים. עם זאת, איננו יכולים להתעלם מההתפתחות הטכנולוגית ומהשינויים שהיא גוררת בעקבותיה - לא רק בצריכת החדשות, אלא גם באופן שהן נוצרות. הטכנולוגיה המתקדמת מאתגרת את הצורך לשמור על חדר טיפול סגור ומוגן. יותר מזה: סדר היום הציבורי מוכתב לעתים על-ידי האזרחים, והתקשורת הממוסדת רק מדווחת על כך. לא פעם אנו מרגישים שהתקשורת מציגה תמונה חלקית של עבודתנו. אבל צריך לזכור שהיא אינה יכולה להציג תמונה מלאה אם בשם הערך של החיסיון איננו מאפשרים לה הצצה לתוך עבודתנו. המיתוס של חדר הטיפול הסגור והמוגן, שעליו חונכנו, לא יכול להתקיים בעולם טכנולוגי כמו זה שאנחנו חיים בו היום. האתגר שעומד לפנינו הוא ללמוד שלאמצעי התקשורת יש כוח עצום, ואנחנו צריכים לדעת להשתמש בו בצורה מושכלת שתכיר ביתרונותיו ובחסרונותיו.

12

השפעת התקשורת על עבודת משרד הרווחה ריאיון עם שר הרווחה והשירותים החברתיים מר מאיר כהן שלומי טלי

עיתונאים לסיורים שלי בשטח כאשר אפשר. השקיפות היא חלק מחיינו ואין צורך לייצר כוכים אפלים שאף אחד לא יכול להיכנס אליהם. כאמור, כאשר הגעתי למשרד מצאתי כאן הוראה שהתקשורת אינה יכולה להיכנס למוסדות שלנו. אך זו פרשנות לא נכונה של התקשי"ר. התקשורת יכולה להיכנס ואני גם בעד שתיכנס - כדי להראות שיש כאן אנשים שנותנים את נשמתם לעבודה ולכן אין לנו מה להסתיר. כיצד אתה משתמש בתקשורת כדי לקדם אג'נדה מקצועית משלך? כל הדוחות שאנחנו מוציאים מפורסמים בתקשורת (לדוגמה - דוח העוני ודוח ועדת סילמן). אני חושב שהתקשורת היא כלי מצוין לשיח עם הציבור, לשיח עם מקבלי החלטות ולשיח בתוך המשרד. תקשורת היא לא רק סקופים, לא רק תקשורת צהובה. יש עוד היבטים רבים בתקשורת שיכולים לקדם את העבודה: התקשורת יודעת שיש שר שבודק את מעונות החוסים ומטפל בהם, שר שהדבר החשוב לו הוא תדמיתם של העובדים הסוציאליים, שר שיורד לרזולוציות הקטנות ביותר ולא מתבייש לחשוף איפה אנחנו לא בסדר. אבל לא ייתכן שהשיח היחיד יהיה שיח שמגן ומחבק ומטאטא מתחת לשטיח. אני לא אעשה את זה, לא לשם כך באתי. אני נדהם מהתחושה ש"אף אחד לא טועה". אין מקום שלא טועים בו. כדאי להשלים עם הידיעה שגם אנחנו יכולים לטעות. גם אני. התקשי"ר די ברור ומצמצם את אפשרויות השיח עם התקשורת. אבל כשדברים לא תקינים קורים בחברה, התקשורת היא לעתים הזרקור הטוב ביותר שיאיר אותם. למשל, זנות ילדים. סיפרו לי שילדים בתל אביב עובדים בזנות. כל ראשי הערים שדיברתי אתם, להוציא רון חולדאי, אמרו לי שאין אצלם תופעה כזאת. רון אמר: "כן. קורה אצלי". יצאתי לסיור עם עיתונאים, כדי שהחברה הישראלית תדע שבמרחק חמש דקות מהתיאטרון הלאומי שלנו יש ילדים שעוסקים בזנות. ולאחר פרסום הכתבה בעיתון "הארץ" פנו אליי עוד ראשי ערים ואמרו שגם הם רוצים להיכנס לפרויקט של בתים חמים לנערות במצבי סיכון. לא עשיתי את זה כדי

הרווחה משרד היה האחרונה בתקופה לביקורת נתון החברתיים והשירותים סוגיות סביב בכתבות . בתקשורת נוקבת המשרד עצמו מצא , שבטיפולו שונות מפני התגוננות בעמדת רבות פעמים ממר מאיר בעקבות זאת ביקשנו . הביקורת החברתיים והשירותים הרווחה שר , כהן לשתף , הרווחה משרד עובדי על הממונה בקשר ובמחשבותיו בדעותיו אותנו משרד מדיניות על התקשורת להשפעת . ועבודתו הרווחה שאלה: מהם הנהלים וההנחיות לעובדי המשרד בנוגע למסירת ידיעות לתקשורת? מצד אחד - יש תקשי"ר מאיר כהן: שאומר בבירור מה מותר ומה אסור. התקשי"ר מחייב את כל עובדי המשרד. מצד שני - זכותו של הציבור לדעת. אנחנו עוסקים בנושאים שיש בהם צנעת הפרט ונדרשים לשמור על דיסקרטיות. יש רגישות גדולה מאוד, הוראות התקשי"ר מחייבות אותנו וזה הדבר הנכון. עם זאת, כשנכנסתי לתפקיד מצאתי משרד שסגור יותר מדי לתקשורת. מצב זה יצר התנגדות של התקשורת כלפינו ותחושה שיש לנו מה להסתיר. על-פי תפיסת העולם שלי, במקום שאנחנו יכולים ומותר - יש לפתוח את עבודת המשרד לתקשורת ולעשות זאת בחפץ לב. לעתים התקשורת מטרידה, מתריסה ועושה עוול, אבל לרוב היא מאירה מקומות שלא תמיד אנחנו מגיעים אליהם. התקשורת היא כלי יוצא מהכלל לשנות כיוונים ולהעביר אג'נדה. אני למדתי להשתמש בה ואני משתדל לצרף

תעודת זהות

שר הרווחה והשירותים החברתיים מר מאיר כהן

)1961( 6 יליד מרוקו, עלה ארצה בגיל למעברה בירוחם, ולאחר שנתיים עברה המשפחה להתגורר בדימונה. בעל תואר ראשון במחשבת ישראל ותואר שני בהיסטוריה של עם ישראל ומורשת (אוניברסיטת בן גוריון). שנים 12 שנים בחינוך, ניהל 26 עסק בית ספר, חטיבה ותיכון. כיהן כראש 2013-2003 בשנים העיר דימונה. איחד את אגפי החינוך והרווחה למנהלת אחת. ומאז משמש 2013 נבחר לכנסת בשנת שר הרווחה והשירותים החברתיים.

13

להיות "צהוב", אבל אין ברירה - החברה הישראלית צריכה לדעת שיש גם דברים לא טובים ולהבין שצריך לטפל בהם. נמתחה עליך ביקורת ציבורית על שלא יצאת להגן על העובדים הסוציאליים לחוק הנוער לאחר הכתבה עליהם 4- בעיתון "ישראל היום" (התפרסמה ב .)2014 באפריל עליתי לדוכן הכנסת וגם לשולחן הממשלה, והצעתי לקרוא לעו"סים לוחמי החזית החברתית - ברוח ההחלטה לקרוא לכבאים לוחמי אש. העובדים הסוציאליים הם היום האנשים שעושים את העבודה המורכבת ביותר אני מחזק את העובדים במדינת ישראל. הסוציאליים בכל הזדמנות. אנחנו - העובדים הסוציאליים ואני - גוף אחד. התגובה שלי בכל המקרים הייתה חד- משמעית, אבל כפי שאמרתי, אין מקום שלא טועים בו. העובדים הסוציאליים צריכים לפעול מתוך האמונה הבסיסית שהם עושים עבודה נהדרת ושהם חזקים די הצורך להתמודד עם ביקורת עיתונאית גם אם לעתים אינה צודקת. רק אתמול שאלו אותי אם להחריג אותם בהסכם הבא. אמרתי כן, כי חייבים לשפר את שכרם. כיצד אתה רואה את היתרונות והחסרונות שבחשיפה לתקשורת במקרה של פגיעה בילדים? האם אתה רואה בחשיפה אמצעי שמקדם את עניינם של הילדים שנפגעו? הכול צריך להיות במינון הנכון. תפקיד התקשורת - לדווח. לעתים אתה מוצא בתקשורת פרשנים שעושים עוול לצד זה או אחר, אבל גם זה חלק מההוויה שלנו. עם זאת, אסור לנו לנהל מדיניות שנגזרת ממה שהתקשורת חושבת. כל עוד שומרים על חיסיון מלא ולא מפרסמים פרטים מזהים מהחקירה או ממקום היישוב אלא מדברים על זה כאירוע, זה ראוי בעיניי. אי אפשר וגם לא נכון לשמור על דברים כאלה בסוד. אני חושב שהתקשורת משקפת לעתים התנהלות חברתית המובילה

ולפעמים אף לקבלת לשיח חברתי, החלטות. אני נזהר כשהתקשורת מנסה לצבוע את המציאות בצבע שהיא רוצה. למשל, כשפתחו ב'עליהום' על העובדים הסוציאליים – לתקשורת מותר לדווח אבל אסור לה לנקוט עמדה משתלחת. האם באמת אפשר לצייר את העובדות הסוציאליות לחוק הנוער שלנו כנשים שבאות לפגוע במשפחות? חוץ מאמירה מטופשת של איש זה או אחר – ככה הם נתפסים בציבור? אני אומר לך שלא! אנחנו צריכים לחשוף בתקשורת את המקרים שבהם הצלנו ילדים. ועשיתם את זה? בוודאי. אנחנו עושים את זה ויש עדיין קושי רב בקרב האנשים במערכת. בכל יום אני אומר לאנשי התקשורת - אתם צולבים אותנו על סיפור זה או אחר, אבל בכל יום יש מאות מקרים שבהם אנחנו מצילים חיי ילדים. זה צריך לחלחל

ספר לי קצת על הרעיון של שכירת משרד ליחסי ציבור ועל פעילותו. בכל פעם שנפגשתי עם הציבור נדהמתי מהפער בין מה שאני ידעתי, בעבר כראש עיר ועכשיו כשר רווחה, לבין מה שידוע בציבור. כשאני אומר שהם לוחמי החזית החברתית זה לא פופוליזם. מי שעושה את העבודה הם העובדים הסוציאליים. כראש עיר אמרתי לעובדות הסוציאליות לחוק הנוער: אני כל כך גאה בכן, אתם הזרקורים של העיר הזאת. ביקרתי בבתים וראיתי מאיזה מצבים חילצו ילדים שאלמלא חולצו היה גורלם נורא. ופתאום מתארגנת הפגנה מול הבית שלי, עם שלטים על חוטפי ילדים - ולא הבנתי. ראיתי שאנשים רבים אינם מבינים מה עושים העובדים הסוציאליים ואמרתי - אנחנו צריכים לקחת את הכלי הזה (התקשורת), ולהביא אנשים שיחשפו את הטוב שהעו"סים עושים. הם היחידים שיורדים לביצה החברתית.

מתוך הוראות התקשי”ר בנוגע למסירת ידיעות, פרסום )42 ברבים ופרסום ספרים (פרק 42.525 "מסירת ידיעות לעיתונאי אסורה אלא אם הוסמך למסרן על פי הוראות . כל שר יסמיך במשרדו עובדים 42.526 פסקה זו או על פי הוראות פסקה בכירים לשוחח עם עיתונאים על עניינים הנמצאים בתחום עבודתם. עובדים אלה רשאים למסור לעיתונאים ידיעות על העניין שהוא מטפל בו, והעובד יהיה רשאי למסור ידיעות על אותו עניין לעיתונאים"

שכרנו משרד יחסי ציבור שהחל לעבוד. מתקיימות פגישות עבודה שוטפות והמטרה היא עיצוב דמותו של העובד הסוציאלי ומיתוגו כלוחם החברתי. יהיה שיתוף פעולה עם מחלקת הדוברות של איגוד העובדים הסוציאליים. היעד - להוציא לאור את עבודתם הקשה והחשובה של העובדים הסוציאליים בכל החזיתות החברתיות הסבוכות בחברה הישראלית; ליצור שיח בריא עם התקשורת מתוך עמדה של פתיחות ושל הדגשת השליחות של העובדים בשטח, עם נגיעה בסיפורים אנושיים. כמובן, הכול בהתאם למגבלות החוק ומתוך שמירה על פרטיותם של מטופלים.

לציבור. אותן עובדות סוציאליות לחוק מהזמן מצילות חיים. 99%- הנוער ב זה מה שאני משדר ומבקש מהעובדים לשדר כשאני נפגש אתם בשטח. להגיד להם - רבותיי, אל תציגו מצג שווא כאילו אנחנו איננו טועים כלל. אנחנו בני אנוש. רופאים טועים, ראשי ממשלה טועים, שרים טועים וגם עו"סים טועים. אבל נקודות החוזק שלנו הן העיקר, ובעזרתן אנחנו מצילים ילדים. אני מספר לתקשורת על מצבים שבאמצע הלילה עובדת סוציאלית לחוק הנוער באה אל בית במקום שכוח אל ומוציאה משם ילד - שאילולא הוציאה אותו היה נתון בתוך שעה בסכנת חיים.

14

שחור על גבי לבן השפעת הסיקור התקשורתי על אנשי המקצוע ירדן יצחקי

התקשורת פנים רבות לה. הן משתקפות מבעד לעיניהם, ללבם ולמחשבתם של אנשי המקצוע והטיפול. גם בקרבם הדעות חלוקות בנוגע לעדשה הזאת, שמבעד לה מתבוננים על בעיות חברתיות שונות. איש-איש ועמדתו, איש-איש וניסיונו. הכול מכירים את העדשה הזאת, - מקרוב. ‎ ולאחרונה בזמן האחרון נשמעו ראיונות רבים עם עובדים סוציאליים לחוק הנוער שהגיבו ברדיו על תלונות כלפיהם. גם העיתונות הכתובה סיקרה בהרחבה אירוע שבו נפגעו קטינים בבית ספר, והטלוויזיה הציגה מנהלים של מחלקות לשירותי רווחה המגיבים על תביעות של משפחות שילדיהן הוצאו מהבית. אך מתי לאחרונה ניתנה במה לאנשי השטח - כדי שיביעו את מחשבותיהם ואת רחשי לבם בקשר לתופעה הזאת? כיצד הם מתמודדים עם מצב של מדינה שלמה שלעתים מעורבת בעבודתם המקצועית? בכתבה זו נכוון את עדשת המצלמה לעברם של אנשי המקצוע ולהשפעות של הסיקור התקשורתי על עבודתם. התפתחות התופעה ד"ר וונדי חן, עובדת סוציאלית האחראית על השירות הסוציאלי בבית החולים אדמונד ולילי ספרא לילדים במרכז הרפואי שיבא בתל שומר, עוסקת קרוב שנה בתחום של ילדים בסיכון 30- ל במערכת הבריאות - מדריכה, מלמדת וחוקרת. בהיותך אשת מקצוע שנים רבות, האם את רואה מגמת התרחבותשל הפרסום בתקשורת ושל חשיפת הפגיעה בילדים? "בהחלט, יש הרבה יותר חשיפה של התופעה הנוראה הזאת".

המורכבות של המקרים ואת הדילמות המתלוות להחלטות השונות..." אחת הנשים שנמצאות "בצד הלא הנכון" היא רות מטות, מנהלת היחידה לילד בסיכון באגף הרווחה בעיריית ירושלים, ועובדת 1981 עובדת סוציאלית משנת שנים. לרות 27 סוציאלית לחוק הנוער זה מטות תואר שני במנהל ציבורי, והיא מומחית בתחום של ילדים בסיכון. "אני חושבת שלאחרונה גם התקשורת האלקטרונית וגם העיתונות הכתובה יוצאות בצורה בוטה וחד-צדדית נגד העובדים הסוציאליים לחוק נוער", אומרת רות מטות. "יש הסלמה בהתייחסות אליהם בתקשורת ובציבור, ולכתבות יש השפעה של הסתה ממש כלפי העובדים הסוציאליים לחוק הנוער. לאחר שהתפרסמה כתבה קשה נגדנו בעיתון 'ישראל היום' הייתי בכנסת, והייתה התלהמות כלפינו גם של חברי כנסת. למיטב זיכרוני בעבר לא הייתה התלהמות כזאת כלפינו. לאורך שנים - תמיד - האשימו אותנו, אבל לא בצורה בוטה כל כך ובאופן התבטאות שהוא בגדר הוצאת דיבה והעלבת עובד ציבור." והיא מוסיפה: "נוסף על כך, ההתבטאויות לא נתפסות בצורה חמורה מספיק וקיצונית. נותנים במה לכל התנועות נגד העובדים הסוציאליים לחוק הנוער, אבל לא תמיד מבקשים את תגובת רשויות הרווחה. איך אפשר לשרוד כעובד סוציאלי לחוק הנוער במצב כזה?" מה יכול להפחית התבטאויות כגון אלה? "בכל מקרה של התבטאות נגד עובדים סוציאליים צריכה להיות תגובה חריפה ביותר של שר הרווחה, של המנכ"ל ושל איגוד העובדים הסוציאליים, כי

מה דעתך על המגמה הזאת? "באופן כללי, זו מגמה חיובית בעיניי. היום הציבור הרחב מודע הרבה יותר לקיומם של ילדים בסיכון ולמשמעותה של התופעה. כל עובד צעיר יודע שהתופעה קיימת. זה עוזר לאתר ילדים וזה עוזר לילדים לחשוף את הפגיעה שחוו. הפרסום נותן חיזוק לילדים ולגיטימציה לפתוח את הדברים. בעיניי, זה לא רק בגלל הלימודים וההכשרות שמקבלים העובדים, או הדגש שהשירות הסוציאלי הארצי שם על התופעה, אלא גם בעקבות הפרסום בתקשורת".

צריך לדעת לנהל את ד"ר וונדי חן: המגעים עם התקשורת כך שהילד לא ייפגע.

האם את מבחינה בתופעה של הפניית אצבע מאשימה כלפי העובדים הסוציאליים? "אני מבחינה במסר כפול וסותר כל הזמן. אם קורה אסון - העובדים הסוציאליים לא עושים מספיק, אבל אם מישהו מפרסם כתבה על העוול שנעשה לו - שלקחו לו את הילדים, אז הטענה כלפינו הפוכה". : "העובדים הסוציאליים ד"ר חן מוסיפה לחוק הנוער - לא משנה מה הם עושים, הם תמיד בצד הלא נכון. לדעתי, התקשורת לא מציגה מספיק את השיקולים, את

15

המשמעות של התבטאויות מתלהמות נגד העובדים הסוציאליים היא השלכת התינוק עם המים. מובן שיש לבדוק אם נעשו טעויות, אבל לשם כך יש ועדות ערר וערר לבית המשפט. אסור לאפשר התבטאויות חריפות וקשות כאלה. לא ייתכן שיגידו עלינו שאנחנו נאצים, סוחרים בילדים, חוטפי ילדים או חולי נפש". מה המחיר? רות מטות מדגישה כי ההחרפה ביחסם של אנשי ציבור לעובדים סוציאליים לחוק הנוער ולעבודתם הטיפולית מעניקה לגיטימציה להתבטאויות שליליות כלפיהם בקרב אנשי התקשורת והחברה הכללית, ולעתים - אף למעשים "מבחינה אישית, פוגעניים של הפונים. לאחרונה חוויתי חוויות קשות. אני שנים רבות בתחום, ולא נחשפתי לחוויות כאלה בעבר. לדוגמה: הייתה משפחה שהילד שלה הוצא מהבית על-ידי. בעקבות זאת בני המשפחה הפיצו נגדי כרזות ופרסומים - שאני חולת נפש, חוטפת ילדים ונאצית. הגשתי נגדם תלונות במשטרה, אך המשטרה לא עשתה דבר. זה שוחק מאוד כאשר אתה מטפל במקרה והמשפחה יוצאת לתקשורת בכתבה או בריאיון, ואתה הופך מאיש מקצוע המטפל במקרה לאדם רע ומתעלל. זו התקפה אישית נגדך, זה פוגע וקשה מאוד. איך רוצים שנפעל כעובדים סוציאליים? איך נותנים לחבר כנסת להגיד: אני מזהיר משפחות שלא יפנו לרווחה, כדי שלא יחטפו להם את הילדים? אם לחבר כנסת מותר להתבטא באופן כזה, למה שכתב לא יתבטא באופן כזה?!" והיא משתפת אותנו בעוד מקרה אישי: "הייתה בטיפולי משפחה שלפני כמה שנים הוצאתי את הילדים שלהם מהבית, והם איימו בצורה קשה על ילדיי ועליי, עד כדי כך שבמשך תקופה הוצמדה לי, לילדיי ולביתי שמירה אישית. בסופו של דבר, האב ישב בכלא כמה שנים בעקבות אירועי אלימות, ועם שחרורו פרסם במקומות שונים מרכזיים בערים שונות תמונות שלי עם כתובות נאצה קשות ביותר. הגשתי תלונות במשטרה ודבר לא נעשה. ואני תוהה... ראש ממשלה

משתפים בשיחות גם את המנהלים והמפקחים, לפני שנעשים צעדים כלשהם. אולי זה נשמע מסורבל יותר, אבל זה נותן הרגשת ביטחון לעובדים הסוציאליים בשטח. למי שנמצא במרומי קבלת ההחלטות יש יותר 'פיק ברכיים', ולא משנה מה ההחלטה. חוששים יותר מהיציאה לתקשורת. הדברים נעשו קשים מאוד". הקושי בקבלת החלטות מלווה גם את שופטי בתי המשפט הדנים במקרים. הזהירות המתלווה לחשיפה התקשורתית של המקרים לא פוסחת גם עליהם, הרי

במדינת ישראל נרצח בעקבות הסתה, ואני שואלת, למה מחכים? למה?? אי אפשר להתעלם מזה. זה משפיע עליי, על הילדים שלי, על הבית שלי. הכתובת על הקיר". "אי אפשר לאבחן ולטפל בילד בתוך שבוע" דיברת על פגיעה אישית בעקבות חשיפה בתקשורת של מקרים שטיפלת בהם. האם יש, לדעתך, גם פגיעה בתהליכי העבודה ובהפעלת שיקול הדעת המקצועי בעת קבלת החלטות?

? ?

?

?

? ?

? ?

גם הם בני אדם, וגם אליהם מכוונת "גם בתי לא פעם עדשת המצלמה. המשפט זהירים מאוד", אומרת רות מטות. "הזהירות בוודאי חשובה, אולם לעִתים היא עלולה להיות בעוכריהם. כשיש התנגדות של הורים, בתי המשפט מתקשים לעִתים להחליט על הוצאת ילד מהבית. מציאות זו יוצרת אווירה של מתח שעוטף את כל המעורבים. לדוגמה: הוגשה בקשה להוצאת ילד מביתו למרכז חירום בעקבות חשד לאלימות במשפחה. שופט החליט להוציאו למרכז החירום

אומרת רות "אני מקווה מאוד שלא", מטות. "אין ספק שאנחנו ערים יותר וחוששים יותר. הבעיה היא שבכל מקרה הציבור והתקשורת מתקיפים אותנו: אם במקרה של תלונה, ובעקבותיה טיפול וחקירה, לא הייתה הוצאה של הילד מהבית וחלילה קרה אסון, אנו נשאלים 'איפה הייתם?' ואם מוציאים את הילד בעקבות תלונה וחקירה, אנחנו בגדר חוטפי ילדים. אנחנו זהירים מאוד, וההנחיות הן לשתף כמה שיותר עמיתים למקצוע בהליך קבלת ההחלטות. אנחנו

16