מכון חרוב - נקודת מפגש - גיליון מס' 7
המשמעות של התבטאויות מתלהמות נגד העובדים הסוציאליים היא השלכת התינוק עם המים. מובן שיש לבדוק אם נעשו טעויות, אבל לשם כך יש ועדות ערר וערר לבית המשפט. אסור לאפשר התבטאויות חריפות וקשות כאלה. לא ייתכן שיגידו עלינו שאנחנו נאצים, סוחרים בילדים, חוטפי ילדים או חולי נפש". מה המחיר? רות מטות מדגישה כי ההחרפה ביחסם של אנשי ציבור לעובדים סוציאליים לחוק הנוער ולעבודתם הטיפולית מעניקה לגיטימציה להתבטאויות שליליות כלפיהם בקרב אנשי התקשורת והחברה הכללית, ולעתים - אף למעשים "מבחינה אישית, פוגעניים של הפונים. לאחרונה חוויתי חוויות קשות. אני שנים רבות בתחום, ולא נחשפתי לחוויות כאלה בעבר. לדוגמה: הייתה משפחה שהילד שלה הוצא מהבית על-ידי. בעקבות זאת בני המשפחה הפיצו נגדי כרזות ופרסומים - שאני חולת נפש, חוטפת ילדים ונאצית. הגשתי נגדם תלונות במשטרה, אך המשטרה לא עשתה דבר. זה שוחק מאוד כאשר אתה מטפל במקרה והמשפחה יוצאת לתקשורת בכתבה או בריאיון, ואתה הופך מאיש מקצוע המטפל במקרה לאדם רע ומתעלל. זו התקפה אישית נגדך, זה פוגע וקשה מאוד. איך רוצים שנפעל כעובדים סוציאליים? איך נותנים לחבר כנסת להגיד: אני מזהיר משפחות שלא יפנו לרווחה, כדי שלא יחטפו להם את הילדים? אם לחבר כנסת מותר להתבטא באופן כזה, למה שכתב לא יתבטא באופן כזה?!" והיא משתפת אותנו בעוד מקרה אישי: "הייתה בטיפולי משפחה שלפני כמה שנים הוצאתי את הילדים שלהם מהבית, והם איימו בצורה קשה על ילדיי ועליי, עד כדי כך שבמשך תקופה הוצמדה לי, לילדיי ולביתי שמירה אישית. בסופו של דבר, האב ישב בכלא כמה שנים בעקבות אירועי אלימות, ועם שחרורו פרסם במקומות שונים מרכזיים בערים שונות תמונות שלי עם כתובות נאצה קשות ביותר. הגשתי תלונות במשטרה ודבר לא נעשה. ואני תוהה... ראש ממשלה
משתפים בשיחות גם את המנהלים והמפקחים, לפני שנעשים צעדים כלשהם. אולי זה נשמע מסורבל יותר, אבל זה נותן הרגשת ביטחון לעובדים הסוציאליים בשטח. למי שנמצא במרומי קבלת ההחלטות יש יותר 'פיק ברכיים', ולא משנה מה ההחלטה. חוששים יותר מהיציאה לתקשורת. הדברים נעשו קשים מאוד". הקושי בקבלת החלטות מלווה גם את שופטי בתי המשפט הדנים במקרים. הזהירות המתלווה לחשיפה התקשורתית של המקרים לא פוסחת גם עליהם, הרי
במדינת ישראל נרצח בעקבות הסתה, ואני שואלת, למה מחכים? למה?? אי אפשר להתעלם מזה. זה משפיע עליי, על הילדים שלי, על הבית שלי. הכתובת על הקיר". "אי אפשר לאבחן ולטפל בילד בתוך שבוע" דיברת על פגיעה אישית בעקבות חשיפה בתקשורת של מקרים שטיפלת בהם. האם יש, לדעתך, גם פגיעה בתהליכי העבודה ובהפעלת שיקול הדעת המקצועי בעת קבלת החלטות?
? ?
?
?
? ?
? ?
גם הם בני אדם, וגם אליהם מכוונת "גם בתי לא פעם עדשת המצלמה. המשפט זהירים מאוד", אומרת רות מטות. "הזהירות בוודאי חשובה, אולם לעִתים היא עלולה להיות בעוכריהם. כשיש התנגדות של הורים, בתי המשפט מתקשים לעִתים להחליט על הוצאת ילד מהבית. מציאות זו יוצרת אווירה של מתח שעוטף את כל המעורבים. לדוגמה: הוגשה בקשה להוצאת ילד מביתו למרכז חירום בעקבות חשד לאלימות במשפחה. שופט החליט להוציאו למרכז החירום
אומרת רות "אני מקווה מאוד שלא", מטות. "אין ספק שאנחנו ערים יותר וחוששים יותר. הבעיה היא שבכל מקרה הציבור והתקשורת מתקיפים אותנו: אם במקרה של תלונה, ובעקבותיה טיפול וחקירה, לא הייתה הוצאה של הילד מהבית וחלילה קרה אסון, אנו נשאלים 'איפה הייתם?' ואם מוציאים את הילד בעקבות תלונה וחקירה, אנחנו בגדר חוטפי ילדים. אנחנו זהירים מאוד, וההנחיות הן לשתף כמה שיותר עמיתים למקצוע בהליך קבלת ההחלטות. אנחנו
16
Made with FlippingBook flipbook maker