מכון חרוב - נקודת מפגש - גיליון מס' 7

ואפקטיבית לטובת כל המעורבים." תהליך טיפולי דורש זמן, כתבה בעיתון - לא. והעקבות שנשארים אחר כך, תוצאה של פרסום האירוע, נותרים אירית להמשך טיפול של אנשי מקצוע. "חשוב לזכור כי מה בר-סלע מוסיפה: שמתפרסם בעיתון לא בהכרח תואם את שקרה במציאות. וכך עלול להיות פער בין טיפול מפוקח ומקצועי בתגובה לאירוע ייתכן ובין תגובה על מה שפורסם בעיתון. אפילו מצב שתהליכי חקירה משתבשים מעצם העובדה שדברים מתפרסמים ברבים בטרם התקיימה חקירה או הושלמה בדיקת האירוע".

המתראיינים בודקים את האירוע דרך פריזמה של מה חוקי או לא חוקי, ואילו השיח החינוכי שואף לדון בהתנהגות ערכית ובקודים של מוסר. מצב כזה רומס כך מעגל שיח ערכי לטובת שיח 'צהוב'. הפגיעה הופך לרחב יותר. מה שקורה לקורבנות הוא שכל סיפור הפגיעה תופס נפח גדול מאוד בתקשורת. אם עד עכשיו ניסינו לשמור עליהם, מתוך הקפדה על צנעת הפרט ומוגנות של המעורבים, כאשר סיפורי פגיעה מתפרסמים בעיתונות - הם הופכים לנחלת הכלל ונכנסים למערבולות של צהובון. הפרסום הרחב והפומבי מהווה, במידה רבה, פגיעה על פגיעה". כיצד לדעתך נכון לפעול במקרים אלה? "לדעתי, יש לאסור פרסום פרטים של אירוע פגיעה מינית שבו מעורבים קטינים, כדי שיהיה אפשר לטפל בהם בלי חשש שעוד רגע הכול מתפרסם בעיתון. לא פגשתי שום מקרה של פגיעה מינית שסיקרו אותו בזמן הטיפול המקצועי והפרסום תרם במשהו לטיפול. להיפך, זה נזק על נזק." לדעתה של אירית בר- סלע, "את התגובה למה שאירע ולהליך הטיפולי יש לקבל בצורה מסודרת מדובר המשרד, במינון ובאופן שאינו פוגע בעבודה הטיפולית המקצועית". האם לדעתך לפרסום יש השפעה על ההחלטות המקצועית בנוגע לילדים? "לדעתי זה לא גורם לשיבוש בתהליכי קבלת החלטות. אך לא פעם אני עומדת מול אנשי מקצוע שהם שותפי אחריות, שמאוד רוצים להגיב מהר כי המקרה התפרסם בתקשורת. בדרך כלל, מצב כזה אינו נכון לחקירת האירוע, לטיפול, לנפגעים, לפוגעים ולהורים. מכניס מתח גדול מאוד ומיותר. זה מחייב ערנות רבה ועמידה בלחצים". דרכי התמודדות "אי אפשר להתעלם, וצריך לדעת איך להתמודד" במציאות הנוכחית אנשי המקצוע מתבקשים להתמודד עם העובדה שהתקשורת כאן ובגדול, עם כך שהיא מכניסה מתח ודורשת מהם ערנות וחוסן לצד נחישות ומקצועיות רבה. "אנחנו

לשבוע בלבד, במקום לתקופה של כמה חודשים. ההחלטה הכניסה את כל המערכת הטיפולית למעגל סגור ('לופ') משום שילד אינו יכול להסתגל למקום, לעבור אבחון וטיפול - בייחוד כשהוא שרוי במצב רגשי קשה - וכל זה בתוך שבוע. לדעתי, הילד נפגע אף יותר, היות שהוא חווה טראומה פעמיים - פעם בהוצאה מביתו ופעם בהחזרתו לשם. ברור שאם זה ילד שסובל מאלימות קשה בביתו, הבית לא יוכל לעבור שינוי וליצור מוגנות לילד בתוך שבוע, וכך בעצם החלטה מעין זו עלולה להזיק לילד יותר משהיא יכולה להיטיב עִמו". "פגיעה על פגיעה" סיקור פגיעות בקטינים ומעורבותם של גופי תקשורת בתהליכי הטיפול מציבים קשיים נוספים לפני אנשי המקצוע המטפלים בילדים. אירית בר-סלע, מפקחת על הייעוץ החינוכי בתל אביב יועצות 140- יפו, אשר בפיקוחה כ חינוכיות לילדי הגן ועד י"ב, מדגישה "חשוב להגיד את מורכבות הסוגיה: שלתקשורת תפקיד חשוב שכולנו מכירים בו: היא מביאה לידיעת הציבור סוגיות ומקדמת שיח ציבורי שלעתים אף מביא לידי שינוי ממשי. ובכל זאת, אני מבקשת להתייחס למצבים מיוחדים של סיקור פגיעה בקטינים. כאשר יש אירוע חריג שמעורבים בו קטינים, יש לנו מתודולוגיה ברורה מאוד איך פועלים - מהם מעגלי הפגיעה, מהי ההתערבות, למי מודיעים קודם, מתי עושים מה ועוד. הידע הזה נמצא בידי אנשי המקצוע. כאשר ישנה מעורבות עיתונאית וחשיפה בתקשורת, הסדר הזה של טיפול מובנה ומקצועי עלול להשתבש, מאחר שאנו נדרשים להגיב על מה שפורסם בעיתון, אנחנו נאלצים להגיב על האג'נדה התקשורתית המוכתבת לנו וצריך להגיב עליה - במקום להתמקד בטיפול המקצועי". "אנחנו לא פונים אירית בר-סלע מדגישה: לתקשורת, אנחנו שומרים על עבודה מקצועית מוקפדת ועל צנעת הפרט, אך כותרת בעיתון טורפת את הקלפים. במקום לנהל אירוע מתוך יוזמה ולהוביל אותו כאיש מקצוע באופן פרואקטיבי - על-פי שיקולים מקצועיים ונהלים ברורים, אנו הופכים להיות ריאקטיביים, מצב שללא ספק מפריע לעבודה מובנית

לאסור פרסום ד"ר אירית בר סלע: פרטים של אירוע פגיעה מינית שבו מעורבים קטינים

לא רק אנשי המקצוע נדרשים להתמודד עם מורכבות התופעה אלא גם הילדים עצמם - אלה שנחשפו לפגיעה, הפוגעים "פרסום לא אחראי חושף והנפגעים. ילדים למידע ולתכנים שהם לא בהכרח צריכים להיות חשופים להם, מה שמחייב התייחסות חינוכית נוספת", אומרת אירית בר-סלע. "כאשר מדובר בתגובת הורים של ילדים שפגעו - לדוגמה, כשיש אירוע של פגיעה מינית בנערה בידי נערים - המושגים שההורים ובאי כוחם משתמשים בהם כדי לגונן על הילדים שפגעו מערערים את הקרקע של הערכים שלאורם אנחנו מנסים לחנך את ילדינו. גם הפוגע עצמו, שלכאורה הפרסום משרת את האינטרס שלו, יוצא נפגע. השיח המתייחס לאירוע הופך להיות חסר אמפתיה ומנותק משיח חינוכי וערכי.

17