מכון חרוב - נקודת מפגש - גיליון מס' 7

בעידן שהכול חשוף והמידע רץ. צריך לדעת להתאים את עצמנו גם לעניין הזה", אומרת ד"ר חן. "היו אצלנו כמה מקרים קשים מאוד שנחשפו לתקשורת, ואנשי התקשורת היו ממש חלק בלתי נפרד מהתהליך. היינו צריכים לחשוב איך מתמודדים עם זה, אבל זה לא הפריע לנו לעבודה. הסיקור בתקשורת הוא חלק אינטגרלי מהעבודה כיום. אי אפשר להתעלם ממנו, וצריך לדעת איך להתמודד אתו". איך לדעתך יש לעבוד עם כלי התקשורת? "היות שאנו יודעים שאין ד"ר חן משיבה: לנו שליטה על מעורבות התקשורת, אנו עובדים בשיתוף עם הדובר של בית החולים ועם ההנהלה כדי להגיב בתקשורת, ובד בבד ממשיכים לעבוד על-פי הנורמה המקצועית המצופה, ובראש עומדת טובת הילד. במקרים הקיצוניים, היות שהחשיפה בתקשורת צפויה, יש מערך שמטפל בה. יש דילמה - איזה מידע לשחרר, ואנו עושים מאמצים שהמידע שנחשף יצא ובאופן אחראי ונכון, ושלא ישפיע על תהליכי העבודה. השיקול המרכזי שלנו בהליך הזה הוא שמירה על פרטיות המשפחה, ובעיקר על אי חשיפת הילדים". "במקרים שיוצרים הד ד"ר חן מוסיפה: תקשורתי ניכר יש כמה מקורות מידע. חשוב מאוד התזמון של שחרור המידע, כדי שלא ייווצר הרושם שבית החולים לא עושה דבר בנוגע למקרה ולא מגיב." את מציירת תמונה אידיאלית של עבודה עם התקשורת, אבל בכל זאת התקשורת מפנה פעמים רבות אצבע מאשימה כלפי העובדיםהסוציאליים... "אני מבחינה בין מערכת הבריאות בבית חולים לבין עובדים סוציאליים במערכת הרווחה. העבודה שלנו אינה מוצגת כעבודה של 'העובדים הסוציאליים' אלא כעבודה של בית החולים, שיודע איך להוציא את המידע החוצה." אם כך, בית החולים הוא גוף שמגן על עובדים סוציאליים? "כן, בהחלט. בבית חולים יש מנגנונים מאורגנים מאוד, ייעודיים למצבים כאלה. העובד האינדיווידואלי אינו צריך

העיתונאים בלבד, ולעתים הן מייצגות את הפרשנות שלהם לאירוע, ללא ההסברה שלנו כעובדים סוציאליים. נוסף על כך, בגלל החיסיון שיש על המקרים, תמיד מוצג צד אחד של הסיפור ולא מוצג הצד השני. לכן צריכה להיות הסברה שתאפשר לציבור הקוראים הבנה טובה יותר של ההחלטות שהתקבלו". "כשמשפחה פוגשת ד"ר חן מוסיפה: עובדת סוציאלית שצריכה לעשות לילד הערכה, הם אומרים מיד 'אל תיקחו לי את הילד' ומגלים חרדה גדולה - בלי לדעת מה באמת אנחנו עושים... אני גם פוגשת עובדים צעירים וסטודנטים ממקצועות שונים שמושפעים לרעה ממה שנאמר בתקשורת על העבודה שלנו, וצריך לעשות עבודה שמאזנת ומתקנת את החשיפה לתקשורת כמקור ראשוני. אנחנו צריכים להתמודד עם כך שיש כלפינו ביקורת מאוד לא מבוססת, מתוך חוסר הבנה של העבודה שלנו". מנגד, אירית בר-סלע טוענת כי הפתרון נמצא דווקא בהצבת גבולות ברורים מאוד בין התקשורת לאנשי הטיפול, בעיקר "אני במקרים שמעורבים בהם קטינים: חושבת שתקשורת צריכה להתייעץ עם אנשי מקצוע לפני פרסום אירועים שבהם מעורבים קטינים. אשר להשלכות על הילד הנפגע", היא אומרת, "לא תמיד העיתונאי מבין את הנזק שהוא גורם לילד שהוא מדבר בשמו". מבט מסכם כוחה של התקשורת רב. יש להשכיל ולנתבה למסלול חיובי. ההחלטה אם לפרסם דבר מה בתקשורת אינה בידיהם של אנשי המקצוע, אך האחריות מוטלת, כמעט תמיד, על כתפיהם. מעצם הגדרת תפקידם, אנשי המקצוע המטפלים בילדים בסיכון נושאים משא כבד. יש להם רצון להיטיב עם ילדים ובני נוער שנפגעו, ולסייע למשפחות להתמודד עם קשייהם. הפרסום בתקשורת מציב לפניהם אתגרים רבים - אישיים ומקצועיים. מן הראיונות ניכר כי נשות המקצוע וחברותיהן עושות כמיטב יכולתן להתמודד עם השלכות החשיפה התקשורתית על שלל היבטיה, גם במחיר פגיעה אישית בהן. הן עושות זאת בלי לשכוח את תפקידן ואת ייעודן העיקרי: להגן על קטינים וחסרי ישע, מתוך רצון לבנות חברה טובה ומתוקנת יותר.

להתמודד עם זה לבד, יש מאחוריו מנגנון שלם. בית החולים מגן גם על המשפחה של הנפגע, בשמירה על סודיות ועל חסיון הפרטים. צריך לדעת איך לנהל את המגעים עם התקשורת כך שהילד לא יפגע. נוסף על כך, אנחנו חלק מצוות רב-מקצועי, ולא מתמקדים בעובדת הסוציאלית אלא בצוות כולו. זו עבודת צוות ומקבלים אחריות צוותית." אם כך נשאלת השאלה - כיצד מתמודדים עובדים סוציאליים שאינם בצוות רב-מקצועי, ש"צובע" אותם בצבע קצת אחר, אלא בצוות שכולו עובדים סוציאליים כמותם? רות מטות מסבירה: "אנחנו מנסים להגן על העובדים שלנו, כך שהמנהלים הבכירים יהיו בחזית מול התקשורת והמצלמה. מי שמנהל את הדברים, לפחות בתקופה הבוערת והקשה, הם המנהלים הבכירים, וכך כובד האחריות מוטל עליהם ולא על העובדים בשטח." והיא מוסיפה: "העובדים הסוציאליים פועלים במסירות רבה מאוד, עם כל הלב והנשמה, ועם הרבה מאוד אכפתיות. עם זה, אף אחד לא חף מטעויות, ולכן אנחנו מקיימים דיונים שוטפים כדי ללמוד מהעשייה שלנו וכדי ללמוד מטעויות". איך מגיב המנהל אם הוא מנוע מלהגיב בשל חובתו לשמור על חיסיון טיפולי? "הקושי ממשי כיוון רות מטות משיבה: שהתקשורת חושפת את המקרה, אבל אנחנו איננו יכולים לחשוף את הסיבות והמניעים להתערבות המקצועית שלנו. מבחינה אישית, העובדת נשארת עם ההרגשה ועם התווית של 'האיש הרע'. מבחינה מקצועית, אפשר להגיב בצורה כללית מאוד על התופעה. לא מדברים ספציפית על אירוע או על הורה מסוים. פעמים רבות מאוד זה מתסכל את העובדים, כי הם מרגישים שיש השטחה של הסיפור. הם היו רוצים להגיד 'היא עשתה כך וכך', אבל אנחנו איננו יכולים לתת מידע כי יש חיסיון. לנו אסור על-פי חוק לפרסם על קטינים שום דבר." ד"ר וונדי חן טוענת שהדרך העיקרית להתמודד עם הקושי של אי פרסום פרטי המקרה על-ידי העובדים הסוציאליים "הכתבות נשארות בידי היא ההסברה:

18