מכון חרוב - נקודת מפגש - גיליון מס' 7

שזה נוגע להם או למעגל הקרוב להם מהווים קבוצה קטנה. לכן המאבק הגדול הוא לדחוף את הנושאים האלה. אם פעם אחת הצלחת להעלות את הנושאים האלה לתקשורת, זה בדרך כלל ישפיע על סדר היום הציבורי, ולכן ישפיע גם בנושאים אחרים. צריך להבין שיש לעניין הזה לא רק יתרונות אלא גם חסרונות. אם יש נושא לא פופולרי, שאין לו תקשורת ואין מאחוריו לובי, הסיכוי שהוא יעלה לסדר היום הפוליטי נמוך - גם אם הוא נושא חשוב מאוד. למשל, מחלה שמעטים חולים בה אך היא משבשת את חייהם של קדמן מציג לדוגמה ילדים ומשפחותיהם." מקרה של קבוצת הורים חזקה שדחפה לקבל קצבת נכות לילדיהם בעלי תסמונת מיוחדת. בסופו של דבר הם הופלו לטובה, ללא שום הצדקה, בהשוואה לילדים עם פגיעות אחרות שסובלים "אז עיני לא צרה בהם, הקצבה סבל נורא. מגיעה לילדים האלה, אבל זה יוצר תמונה קלאסית המדגימה איך בולטות של קבוצה הצליחה לקדם חקיקה שקבוצות אחרות - מקבילות לה ולפעמים נזקקות הרבה יותר - לא הצליחו לקדם". לדעתו של ד"ר קדמן, הסיקור הדל והלקוי שנושאי הרווחה זוכים לו בתקשורת משפיע גם על האמפתיה שחש המחוקק כלפי נושאים אלה, על הבנתו את העבודה הקשה של עובדי הרווחה, על קיום או אי קיום של דיונים בנושאי רווחה, על הגשת הצעות חוק, ובעקבות כל אלה - גם על תקציבים שמופנים לצורכי רווחה. "לאנשים שעיסוקם בתחום הילדים - רווחה, חינוך, בריאות וכדומה - אין פעמים מודעות לחשיבות התקשורת... רבות פונים אליי עובדים סוציאליים לחוק הנוער לאחר שתוקפים אותם ומבזים אותם, ואני אומר להם - מתי בפעם האחרונה יזמת פנייה לעיתונאי? זה לא קיים בתפיסה של עובדים סוציאליים, של רופאים ושל אנשי מדיניות. הם אינם מבינים את ההשפעה שיש לחשיפה תקשורתית על הקצאת משאבים ועל חקיקה... כשאנשי המקצוע מתבקשים

תופיע הידיעה הזאת: בעקבות פרסום התחקיר שלשום אצלנו בעיתון, הגישה ח"כ שולי כהן הצעה דחופה לסדר היום ושאלה את שר הרווחה וכו'. עכשיו זו כבר פעם שנייה בעיתון, עכשיו העיתון תגמל את ח"כ שולי כהן שהזכירה אותו בשאילתה שלה, וכך מתקיימים אותם יחסים. אם זה פורסם שוב בעיתון, רואה ח"כ אחר כי טוב ושואל את עצמו - למה שגם אני לא אצטרף? הוא פונה אל המועצה לשלום הילד ושואל אם אנחנו יכולים לכתוב הצעת חוק בנושא. מתקיימים פה מעגלים שלמים של הפריה הדדית, והם מזינים זה את זה כל הזמן. מובן שפעמים רבות אורך החיים של העניין בנושא קצר, מפני שכל הזמן נכנסת בשער הכניסה הזה של האג'נדה התקשורתית סחורה חדשה למדפים... אנשים טועים וחושבים שאם זה היה בתקשורת והגישו שאילתה - כל העניין ייפתר, וזה לא כך. אם אתה רוצה בפתרון, אתה חייב להביא אותו לא כסוגיה חד- פעמית, משום שגם בתקשורת וגם בפוליטיקה יש שער צר מאוד שבו צריכים להיכנס נושאים רבים מאוד". 1001 "את ה'טריק' שתיארתי מכירים עוד אנשים שאפילו התמקצעו בעניין הזה, אני מתכוון ללוביסטים - שזה המקצוע שלהם." חוסר מודעות של אנשי מקצוע לקידום נושאי הרווחה בתקשורת אין ספק: ככל שנושא יופיע יותר בתקשורת - כך יגבר הסיכוי שייכנס לסדר היום הפוליטי. ואולם, לפחות בכל הנוגע לנושאים שלנו, שהם נושאי רווחה בדרך כלל על-פי הגדרתם, מראש הם סובלים ממיקום נמוך. יש תחומים, כגון יחסי ישראל ארצות הברית, שאינם צריכים את כל ה'טריקים' האלה, הם נמצאים ממילא על סדר היום הפוליטי. נושאי רווחה בדרך כלל 'משעממים' ואינם נוגעים ישירות לרוב האזרחים. את האזרח הפשוט לא מעניין המצב בפנימיות, ואלה

להגיב, הם בדרך כלל יאמרו שמפאת הסודיות המקצועית הם מנועים מלהגיב. מי שקוראים את התגובה שלהם, ובכלל זה חברי הכנסת, עלולים לחשוב שיש להם מה להסתיר. מי שמבינים את זה היטב הם אנשי הפיננסים, האוליגרכים הגדולים, אנשי התעשייה. הם כל הזמן עובדים עם התקשורת כי הם מבינים שזה ישמש להם מגן ביום צרה. זה יוכל לקדם את עניינם... ודווקא בתחומים שבהם יש פחות משאבים, פחות תשומת לב, התקשורת יכולה להיות להם מגבר ולכוון זרקור אל מה שהם עושים." המקרה של מורן דמיאס - דוגמה להשפעת סיקור תקשורתי נרחב על חקיקת חוק חובת הדיווח הדוגמה בהיבט הפרקטי של הנושא היא הבולטת ביותר בעיניו של ד"ר קדמן החוק למניעת התעללות בקטינים חסרי ישע וחובת הדיווח הכלולה בו: , ארבעים שנה אחרי קום 1989 "עד דצמבר המדינה, לא הופיע בספר החוקים המושג התעללות בילדים. מובן שלא הייתה חובת דיווח או ענישה מחמירה על התעללות. בשנה ההיא נחקק החוק המדובר, כמה חודשים לאחר שילדה בשם מורן דמיאס מטבריה מתה בעקבות התעללות. האם לא היו מקרים קודמים של התעללות בילדים בישראל? היו. אף אחד לא כתב על מורן לא נפטרה מיד אלא הובאה זה דבר. מחוסרת הכרה בערב יום כיפור - תחילה לבית החולים פורייה, ומשמצבה החמיר העבירו אותה לבית החולים רמב"ם - אחרי שהוכתה בגולגולת, סבלה מכוויות ועוד. האבסורד הוא שכל זמן שהילדה הייתה בחיים והייתה מאושפזת - במשך חמישה חודשים - התקשורת לא הזכירה אף במילה אחת את המקרה הזה. אני זוכר שכתבתי ל'ידיעות אחרונות' מכתב כועס, כי בזמן שהייתה מאושפזת הייתה כתבה ענקית במוסף סוף השבוע שלהם על מקרה מזעזע על אב יהודי מניו יורק שהתעלל בבתו עד שמתה. כתבתי להם

20