מכון חרוב - נקודת מפגש - גיליון מס' 8

כרמל אלעד, עובדת סוציאלית ראשית של הפנימייה, מספרת גם היא על הקשר עם : הורי ההורים במהלך התקופה המתוחה הילדים פחדו להגיע לפה, הם היו לחוצים מאוד. לאחר כל אזעקה התקשרנו אליהם והודענו להם שהכול בסדר. היה לנו גם טלפון חירום שאפשר היה להתקשר אליו חוסר הוודאות ליווה תמיד ולקבל מענה. את צוות הפנימייה במהלך המלחמה והצריך התארגנות מחודשת מפעם לפעם. בשלב הראשון של המלחמה לא היו אזעקות באזור הפנימייה, אך לאחר מכן האזעקות הגיעו גם לכאן. והמתח והחרדה של הילדים גברו וחידדו את הצורך שלהם . בסביבה מגינה ורדה קלינגהופר, הפסיכולוגית הראשית : המבצע תפס אותנו זמן של הפנימייה קצר לפני שהילדים עמדו לצאת הביתה לחופשת הקיץ, ועל כן עסקנו רבות בהתלבטות אם הם יוצאים הביתה או נשארים כאן. כל הילדים נשארו מעט יותר, ואז הערכנו את מצבו של כל ילד וילד. האם נכון לשלוח אותו הביתה, גם מבחינת מצב הביטחון באזור וגם מבחינת המשפחה? עד כמה הבית יכול לתפקד בתקופה הזאת? למשל, אחת הילדות בפנימייה ראתה בהחלטה שלא תצא הביתה באותו זמן, כאילו בכוונה לא רוצים לתת לה לצאת. היא הייתה בחרדה גדולה, והתקשתה לקבל את העובדה שהיא נשארת בפנימייה כרצון להגן עליה. : בפנימייה יש הרבה ילדים אורי דוד שגרים בדרום, ולכן התלבטנו אם לשלוח אותם הביתה לחופשות שבת או לחופשת הקיץ באוגוסט. כשהוחלט להשאירם, התארגנו במיוחד כדי לא לשלוח את הילדים לאזור הסכנה. היו ילדים שהיו צריכים לסיים את שהותם בפנימייה ולעבור למסגרת אחרת, ודחינו את המעבר. מובן שנדרשנו להשאיר צוות במקום, להכין להם פעילויות ולתת להם הרגשה בטוחה ומוגנת. הורים שביקשו שילדם יגיע אליהם, היו צריכים לחתום על מסמך המאשר שהילדים נמצאים באחריותם בזמן הזה.

מורכבות הדילמה מדגישה את כרמל אלעד שאורי דוד סיפר עליה: לעתים, למרות האזעקות, השהייה בסביבת הבית עשויה להיות מרגיעה יותר מאשר השהייה במקום רחוק, בגלל חוסר הידיעה והדאגה מה קורה למשפחה. בהקשר זה היה לנו קשר רציף עם ההורים, וגם הם התלבטו בשאלה מה נכון עבור הילד ואם הוא יכול להכיל את המציאות הזאת בבית. התמודדות הצוות - הכלה והגנה המילה "הכלה" קיבלה משנה תוקף בקרב הילדים וצוות הפנימייה במשך המבצע. הילדים נדרשו להכיל מציאות קשה וכואבת, המעוררת חרדות בסיסיות בנוגע לעצמי וליקרים לי. הצוות נדרש להכיל את המציאות, וגם את הילדים עצמם, שהרי אנשי הצוות היו המבוגרים האחראים ששהו עמם וקיבלו על עצמם את התפקיד החשוב הזה. כיצד הגיבו הילדים בזמן הלחימה? : בתקופות של לחץ ביטחוני אורי דוד מתמשך ראינו יותר התפרצויות של ילדים, נטייה לדיכאון וקושי להתרכז וללמוד. התעוררו אצלם רגשות של פחד וחרדה. הרבה מהם התקשו להירדם בלילה, ובקרב ילדים שמרטיבים, ההרטבה הופיעה בתדירות גבוהה יותר. הופיעו גם כל מיני התנהגויות אחרות, כמו לרוץ בפנימייה ולצעוק, או ילד שהתכוון לפתוח את ברזי הגז הנמצאים במבני המגורים. גם לעיתוי המבצע הייתה חשיבות. המבצע נפתח בקיץ, שבו ממילא כל יציאה לחופשה מלווה בלחץ גובר לפני כן, מכיוון שאלו הם ילדים הבאים מבתים שלא תמיד מגינים עליהם ולא תמיד מכילים אותם. כשיש גם לחץ ביטחוני ואזעקות בלילה, המתח של הילדים גדול יותר. : מכיוון שהילדים ורדה קלינגהופר באים עם חרדות וטראומות קודמות, המצב הציף אותן. אצל רוב הילדים היה אפשר לראות עלייה בחרדה. הילדים

פנימיית הרי ירושלים

וממגוון פגיעות – פיזית, נפשית ומינית. כל הילדים חוו טראומות שונות: נטישה, הרגשות קיצוניות של אימה ופחד, מצבי חיים של עוני וזנות. כיצד נערך הצוות לטפל ולהכיל את ילדי הפנימייה בזמן מבצע צוק איתן? : היות ומדובר בילדים הזקוקים אורי דוד להגנה ולהסתכלות תמיד, ובזמן מלחמה וחירום בוודאי מלחמה וחירום הסתכלנו עליהם מקרוב. מכיוון שלכולנו היום יש טלוויזיה ורדיו, גם הם נחשפו למהלך המבצע, גם הוריהם חשפו אותם לזה. נוסף על כך בזמן המבצע היו אצלנו מאחר שהילדים כבר חוו אזעקות. טראומות קודמות, כל דבר בשעת חירום מעורר אצלם מתח וחרדה, מן הרגשה . בתקופה הזאת שהכול יכול להתפוצץ עסק הצוות במצב: הגברנו את תדירות השיחה הקבוצתית כמענה ללחצים ולחרדות של הילדים, התעניינו בחרדות שלהם (עם הגדולים סביב שיחה חופשית ועם הקטנים באמצעות משחק). אצל ילדים שלהם בעיות קשות הקשורות בשיפוט ובהבנת המציאות ובקושי להסתדר במרחב האישי והסביבתי, היה צריך לדבר הרבה יותר. כשהיו אזעקות, הצוות שלנו הוקפץ למבני המגורים של הילדים, אסף אותם וירד אתם למקלטים. נדרש גם קשר רציף עם ההורים, שביקשו להתעדכן בנוגע למצב ילדיהם ולדעת שהם מטופלים ומוגנים כל הזמן.

20