מכון חרוב - נקודת מפגש - גיליון מס' 9

והפריזו בציון שעות לימוד התורה שלו - הרבה מעבר למצב במציאות. גם פה בלט מאוד הצורך לשמור בסוד כל דבר שחורג אף במקצת מן המקובל בציבור החרדי. אחת המטרות המרכזיות בטיפול זה הייתה, כאמור, עיבוד רגשי של חוויית הפגיעה, עיבוד אשר כלל עיסוק במחשבות וברגשות אז והיום. במפגשים התבקשו בני המשפחה לבטא רגשות ומחשבות בעזרת חומרי יצירה ובדרכים מגוונות, והייתה התייחסות לרגשות אלו. הכוח המשפחתי התבטא בכך שבני המשפחה נעזרו זה בזה, וכך קיבלו לגיטימציה וזכו להכרה ברגשות ובמחשבות שעד כה נשאו בבדידות. כך ניתן ביטוי בחדר לרגשות קשים כגון כעס, אשמה ובושה לצד מחשבות כגון 'למה זה קרה דווקא לי', 'לפעמים אני חושב שזה יקרה שוב', 'דברים השתנו בבית מאז שזה קרה', 'לפעמים אני חושב שזה טוב שזה התגלה, ולפעמים אני חושב שחבל', 'הייתי רוצה שהמחשבות ייעלמו' ועוד. חלק נכבד ממפגשי ההדרכה נסב על ההיתר או האיסור להרגיש כעס, שנאה, קנאה - רגשות שההלכה מתייחסת אליהם בשלילה. ההורים השקיעו רבות בעבודה פנימית בהקשר זה. פעמים נדרשה יצירתיות במחשבה על תגובה להבעת רגשות שליליים כלפי ההורים - למשל, בנוגע לתחושה שלא שמרו עליהם - כדי לאפשר לילדים להביע רגשות, מתוך כיבוד הסייגים ההלכתיים והערכיים. תכנים חשובים אלו עוררו הצפה של זיכרונות וסיפור חלקי של הפגיעה בתוך החדר. עלו תחושות של כאוס, איבוד שליטה וסערה פנימית. כל זה הוביל לפעילות של בניית 'בית' למחשבות ולרגשות - דרכה סייענו בארגון מחדש של החוויה, ביצירת תחושה של סדר ובבניית 'שומר פנימי'. הבאנו חומרים רבים ומגוונים - קופסאות מחומרים שונים, צמר גפן, צמר פלדה, קיסמי אוזניים, קיסמי שיניים, סיכות למיניהן, דבק, סוגי ניירות צבעוניים ועוד - וכל אחד החל בבניית בית פרטי משלו לרגשותיו ולמחשבותיו. בחירת החומרים לא הייתה מקרית אלא ביטאה תכנים נפשיים מעולם הפגיעה. חברי המשפחה

השקיעו מחשבה רבה בבחירת החומרים שמהם יורכב הבית. עלו שאלות כגון עד כמה הבית שלי זקוק לחומרים רכים, נעימים ומכילים ועד כמה יש בו חומרים דוקרים ומסוכנים; עד כמה מחשבותיי ורגשותיי זקוקים לחומות וגדרות להגנה, למערכות אזעקה ולביתן לשומר; עד כמה - והאם - להתקין מנורות שיאירו בתוך הבית וסביבו, מערכות כמערכת הגברה שתכניס אל הבית קולות משמחים מן החוץ. היו בתים שנזקקו למרתף שבו יישמרו כל התכנים שלא יכלו להיכנס לקומה המרכזית. דרך תהליך היצירה התפתח שיח שנתן מקום לתכנים נפשיים עמוקים מעולם הפגיעה, לצד דיבור על הדברים שהילדים זקוקים להם היום כדי לחוש בטוחים ומוגנים. ניתן ביטוי לתחושות של חוסר הביטחון וחוסר המוגנות שחוו בעת הפגיעה ולשאלות של אמון בכלל ואמון במשפחה בפרט. עלה הצורך לשלוט בחודרנות של המחשבות והרגשות ובדרכים שה'בית' שאני בונה יאפשר תחושת שליטה בחודרנות זו. היה זה תהליך ארוך ומרגש ביותר שהיווה חלק נכבד ומשמעותי בטיפול. לצד העבודה האישית, חברי המשפחה שיתפו זה את זה ונעזרו זה בזה לקבלת רעיונות ופתרונות לצרכים השונים שעלו. מכתב מאח פוגע רכיב חשוב בטיפול היה כניסת האח הפוגע לחדר. הייתה זו כניסה וירטואלית, שכן הילדים לא היו בשלים ומוכנים ציור גדול של להתעמת אתו במישרין. מתאר גוף ייצג את האח, ובני המשפחה צבעו אותו והצמידו לתמונה שאלות שהיו רוצים לשאול אותו. כל אחד כתב לו מכתב אישי, ובסופו של דבר - מכתב משפחתי שאת כתיבתו ניהלו ההורים. המכתבים האלה לא נשלחו. תהליך זה הוביל לשלב משמעותי נוסף - בקשת הסליחה של האח הפוגע (הילדים הנפגעים לא נדרשו לסלוח לו וקיבלו לגיטימציה לכעוס כל עוד הם חשים כך - עתה או בעתיד, למרות סליחה אפשרית שלהם בזמן הזה). ניכר כי הילדים היו זקוקים לכך ביותר. לפיכך החלטנו על כתיבת מכתב של האח אליהם, מתוך כוונה שיקבל עליו

אחריות בלעדית למעשיו ויבקש סליחה. האח הפוגע כתב את המכתב, עם המטפל שעבד אתו, ובו קיבל עליו אחריות מלאה למעשיו וביקש את סליחתם. לפני הקראת המכתב לילדים, הבאנו אותו לפגישה עם ההורים (בהסכמתו של הבן, כמובן). היה זה ביטוי נוסף (ובעצם - חוזר) לעבודה רגישת תרבות עם האוכלוסייה החרדית. המטפל בפוגע, מתוך ניסיונו בעבודה עם פוגעים, עמד על כך שיכתוב 'פגעתי בכם פגיעה מינית'. כזכור, עוד טרם הטיפול בילדים חששו ההורים משימוש במונח זה, והפגיעה המינית כונתה 'הפגיעה'. למרות הזמן הרב שחלף והטיפול האינטנסיבי שקיבלו הילדים בגין מה שעברו, התייחסות ההורים לנושא לא השתנתה. הם סירבו לתת מקום למונח הגלוי 'פגיעה מינית', ולפיכך הוא שונה באופן שהתקבל על דעתם של ההורים. בסיום הטיפול הרגשנו כי כל שניתן לעבד בשלב הזה אכן עובד, והתהליך מוצה. הילדים, בסופו של דבר, יצאו עם כוחות; עם ההורים יחד הקפדנו לשים עליהם את הדגש בפגישות האחרונות. ההורים הודרכו בנוגע לעבודה עתידית עם הילדים בעת הצורך ובנוגע להמשך עבודה על מורכבויות במשפחה ועל הדינמיקה בין ההורים טרם הפגיעה. עבורנו היה הטיפול שיעור גדול במובנים רבים. העבודה המשותפת של שתי המטפלות, זו לצד זו, העבודה המשפחתית של עיבוד פגיעה שהתרחשה בתוך המשפחה, האופן המיוחד של העבודה בנושא זה באופן משפחתי עם אוכלוסייה רגישת תרבות - על כל המשתמע מכך. הייתה זו עבורנו חוויה מכוננת מבחינה מקצועית ואישית. הטיפול הסתיים זה מכבר, ואנו עדיין אחוזות התרגשות בכל פעם שאנו נזכרות בו. זה היה טיפול שדרש אנרגיה רבה והשקעה רגשית וטכנית עצומה אך היה שווה כל רגע. אחד הרווחים הגדולים, מעבר לראיית התהליך המתרחש לעינינו, היה ה'אישור' שקיבלנו מההורים שחשו כי הטיפול בנושא רגיש זה היה מותאם לילדים ולמשפחה מן המגזר החרדי.

38

Made with FlippingBook - Online Brochure Maker