חרוב מהשטח - גיליון מספר 3 - ינואר 2024

איך ילדים שבאו מעיירות בטון ומלט מתחברים לטבע ולאדמה? אני חושבת שהעוטף הוא המקום הכי יפה בארץ ואולי בעולם. האנשים כאן פשוטים וטובים, אנחנו אוהבים את האווירה והחיבור לטבע. כך גם הקיבוץ והחינוך שהילדים מקבלים, אחרי בית הספר הם הולכים למשק או לפינת חי. יש חיבור מהמם לאדמה ולחקלאות. יש ילדים שזה מורכב להם, אבל אני מרגישה שהפשטות בולטת בקיבוץ והם גדלים לתוכה וסופגים אותה. הם משתתפים בחינוך החברתי עד כיתה ו', כל יום אחרי בית הספר. בתיכון התדירות יורדת. לכל שכבת גיל יש מדריך מוביל. כששלוש השמיניסטיות שלנו הגיעו איתנו מאשקלון הן חששו שאין פה כלום, אבל מהר מאוד התאהבו, נהנות לצאת בבוקר עם הקפה לשקט. אנחנו מבלים הרבה במרחבים בחוץ, יש בזה משהו ממכר. עד עכשיו התרגלנו לאזעקות. הילדים גדלו לתוך זה, הם יודעים בדיוק מה לעשות ולרוב גם איך להרגיע את עצמם אחרי. בקיבוץ התחושה בטוחה, שקט כאן מאוד. לא משווים בין החיים המהממים שיש לנו פה לעומת מה שמעבר לגדר, אין תחושת סכנה, ממש אשליה טובה. בהתחלה עסקנו ביצירת גבולות ברורים, איך מתנהגים ומה עושים, ובהדרגה התפננו לעסוק בשגרה... זה סוג של גיבושון עם הקיבוץ, הם מתחברים לילדים ולקהילה והופכים לחלק ממנה. הילדים היו בחופשת סוכות ועברו את היום הנורא הזה כל אחד במקום שלו. יש לנו משפחות מאופקים, משדרות ומנתיבות. דאגנו להם מאוד, הם נחשפו להרבה והיו מפוחדים מאוד, כמו בכל הארץ. גם לנו לקח זמן להבין מה קורה. בגלל שהתרגלנו, לא התייחסנו לאזעקות, חשבנו שנשב קצת בממ"ד עד שזה יעבור. כשומרי שבת היינו בלי טלפונים. בעלי איש צבא לכן פתח את הטלפון כדי להתעדכן, אבל לא אמר לי מה קורה. בצוהריים גויס, רגע לפני שיצא ביקש שאהיה זמינה בטלפון. כשפתחתי את הטלפון כדי להיות זמינה להוראות כיתת הכוננות, בבת אחת נחת עליי כל מה שקורה. ראיתי מיליון טלפונים והודעות ולקח לי כמה שעות להכיל את המצב. באיזשהו איפה הייתם בשבעה באוקטובר?

שלב כתבתי לילדים שאני זמינה ואם דחוף אפשר להתקשר. אחד ראה מחבל מתחת לחלון ואחד נמצא רחוק מהבית, אחת הבנות הייתה לבד בבית ושמעה יריות. כמו כל תושבי הדרום לא קלטנו את גודל האירוע. ישבנו בממ"ד וחשבנו שהאירוע יהיה בשליטה תוך זמן קצר, פשוט לא האמנו. לסעד התחילו להגיע פצועים מהמסיבה וסיפרו על מה שקורה, לא היה זמן לחשוב, היינו בהיסטריה. היה קשה להחזיק את הילדים מרחוק. במקביל הייתי עם הבת שלי לבד בבית כשברקע פצצות ויריות קרובות. ביום ראשון עדיין לא התאפשר לצאת מהקיבוץ מחשש למחבלים באזור, כשהתאפשר חילצו אותנו לאחותי בירושלים. שם התחלתי לדאוג לילדים, אבל לא היה לי לאן להביא אותם. את רוב הילדים אנחנו מכירים זמן קצר ולא ידעתי איך אעשה זאת לבד, כשגם הבת שלי עם חרדות וצריכה אותי. ביום למוחרת נודע לנו שהבן של עו"סית המשפחתון נהרג. מצד אחד כאבתי את כאבה ומצד שני הבנתי שעלי לדאוג לכל הילדים עכשיו שהיא מחוץ לתמונה. אחרי יומיים התחלתי לעבוד על פתרון ביניים, למצוא אירוח למשפחות הילדים. כל הצוות עבד מבוקר עד לילה כדי למצוא להם מקומות אירוח והסעה. למשפחות שלא יכלו או לא רצו לצאת דאגנו לסלי מזון, להיות איתם בקשר ולהרגיע כמה שאפשר מרחוק. נרגעתי רק אחרי שלכולם היה סידור. מל"י הציעו לנו את כפר הילדים בכרמיאל אבל נראה לי טבעי שהילדים יצטרפו לקיבוץ כי הם כבר חלק מהקהילה. הקיבוץ פונה למלון ובו בעיקר ילדים ונשים כשמרבית הגברים גוייסו. כולן מפורקות, אוספות את הדמעות, לא מבינות מה קורה, ועם זאת השתדלו לתת מענה לילדים. בהתחלה המלון היה מלא. אך הם עשו הכול כדי שנביא לפה את המשפחתון. זה לא מובן מאליו להמשיך בעשייה למען הילדים גם בתקופה כזו, זה מדהים בעיניי. תחילה הגיעו שלושה ילדים שהרגשנו שדחוף להחזיר, ואז השאר. עכשיו איתי במלון שבעה ילדים ועוד שתי בנות עם משפחתן במלון ליד. ילד אחד התפנה עם אימא שלו לקהילה של עולים, למקום בטוח שעונה לכל הצרכים שלהם וילד חדש למשפחתון שטרם הצטרף. החלטנו עם אימא שלו שנדאג לקליטתו כשיסתיים הטירוף הזה.

30