חרוב מהשטח - גיליון מספר 3 - ינואר 2024

באוקטובר: 12

ב"הערכת מצב" נראה שחלק מהנערות זקוקות לשגרה ושהנוכחות המתמדת של הצוות המוביל מעצימה חרדה בקרב המדריכות. ההחלטה להתפרס על כל שעות היום יצרה טשטוש של גבולות התפקיד שלנו ולכן הגיעה ההודעה הרשמית על 19:00 ביטלנו אותה. בשעה מותה של דניאל והצוות המוביל חזר מייד. וידאנו שכל המדריכות יודעות והזמנו אותן. הנסיעה הקצרה להוסטל נמשכה נצח, וחשבנו איך ומה לספר. גם המדריכות במשמרת היו צריכות לחכות להגעתנו ולהתנהג כאילו לא שמעו שחברתן לצוות נרצחה. כשהגענו ראינו איך הפנים משתנות והאסימון נופל. כינסנו את הצוות והנערות ובלי להתמהמה אמרנו להן שהגיעה ההודעה הרשמית על מותה של דניאל. חלק מהנערות התפרקו וחלק שתקו. חלק מהמדריכות בכו וחלק ניסו לתמוך. עדכנו אנשי צוות ונערות מהעבר והודענו כי נקבל אורחים למוחרת בבוקר. הערב היה מורכב ועצוב. בשישי בבוקר הודיעו שההלוויה תתקיים בצוהריים. הגיעו נשות צוות ונערות שליוו את דניאל כשהייתה נערה בהוסטל. יצרנו מרחב לאירוח בחצר באופן שייתן מענה לקהילה העוטפת את ההוסטל אך יאפשר לנערות פרטיות ושקט. ההתאספות של צוות מהעבר הייתה מרגשת והנכיחה את משמעותה של דניאל עבור ההוסטל. עבור נערות וותיקות, מפגש עם צוות שהכירו היה עוד מקור לתמיכה. לקראת ההלוויה שיתפנו את הנערות כיצד היא תיראה והשארנו להן את הבחירה להשתתף. היה חשוב לתת לגיטימציה לכל בחירה, כי אין דרך אחת נכונה להתאבל. להלוויה יצאו צוות ההוסטל, צוות ונערות מהעבר וארבע נערות מההוסטל כיום. אחרי ההלוויה חזרנו כל הצוות ונשארנו עד שהבנות הלכו לישון. ביום הזה במיוחד, הכאב המשותף של כולנו, צוות ונערות, יצר תחושה חזקה של חיבור, אווירה מיוחדת ולא מוכרת של התמודדות משותפת. שיחקנו משחק טאקי ארוך ורב־משתתפות בצוהרי היום שלאחר ההלוויה. נראה שכל החרדה שהצטברה בגוף של כולנו בימי ההיעדרות של דניאל, וכל הכאב שהורגש בהלוויה, התפרצו במשחק שכללו צחוק משותף.

דניאל כהן ז"ל

בימי ההמתנה גברו תחושות של אימה וחוסר ודאות והתבטאו בקושי בתפקוד, מצב רוח ירוד והיעדר חיוניות. חוויית חוסר השליטה והביטחון, המשותפות לכל אזרחי מדינת ישראל, התעצמו במפגש עם נערות שחוויות אלה מוכרות להן מחייהן. גם בצוות הורגשה חרדה ופחד בנוגע לדניאל ולמלחמה. התאמנו את שגרת היום למצבן הרגשי ולדרכי ההתמודדות שלהן באמצעות יצירה, משחקי קופסא ואפשרויות להתנדב, למי שחיפשו עשייה והסחת דעת. אפשרנו שחרור מחלק ממשימות היומיום, כדי לתת תוקף להיעדר פניות ללמידה ולמטלות. הקצבנו שעות טלפון רבות יותר, שאפשרו תחושת שליטה וקשר עם העולם. אפשרנו שינה משותפת בסלון להגברת תחושת ביטחון וחיבור. ההרגשה הנעימה והקרובה ויסתה את ההתמודדות הרגשית המורכבת. חששנו שהבשורה על דניאל תגיע כשלא נהיה בהוסטל והחלטנו שבכל משמרת תהיה נציגה מהצוות המוביל. כך נתנו מענה ונוכחות לנערות וגם לצוות המדריכות. דמותה האנרגטית, השמחה, הרגישה והחמה בלטה. כולם ראו בה מישהי שתמיד תשמח לעזור, שלא מוותרת

8