סיפור חיים - אברהם ושרה - סיפור חייהם

כעת היה עליהם לחשוב על המשך דרכם. יוסף חשב שעליהם לשוב לפולין. סוניה התנגדה. היא שבעה נדודים ורצתה לעלות לישראל, למקום בו יכולים יהודים לחיות בשקט ואולי אפילו, ביום מהימים, להקים מדינה משלהם. אבל האב היה נחוש בדעתו והיא נכנעה לו, אך החליטה ששם, בפולין, תברר כיצד להגיע ארצה. בדרך הוסיפו בני המשפחה את שמותיהם לרשימות שנתלו בתחנת רכבת גדולה ומרכזית. התנועות הציוניות, שהתגייסו אף הן לסייע ליהודים ששרדו את המלחמה, הקימו ברחבי פולין "קיבוצי הכשרה". היו אלה מרכזים שהכינו את האנשים לקראת עלייה ארצה, חיי שיתוף והתיישבות חקלאית. סוניה הצטרפה לקיבוץ כזה בוורשה. צילה ויוסף, שהיו מבוגרים מכדי להצטרף לקיבוץ, מצאו דירה בסמוך. סוניה התאקלמה בקיבוץ, רכשה לעצמה חברים, ובעיקר חברה אחת מיוחדת, שנפשה נקשרה בנפשה, למרות ההבדלים ביניהן. הייתה זו שרה סמבורסקי, שהגיעה אף היא מפולין – צעירה תוססת שהפכה עד מהרה לרוח החיה של הקבוצה, מארגנת ערבי ריקוד ושירה, מנסה לגרש את העצב והזיכרונות הרעים שהיו מנת חלקם של כולם. סוניה, שקטה ומופנמת, אהבה את האנרגיה של שרה, את הישירות ואת שמחת החיים שלה, והשתיים הפכו לחברות טובות. בינתיים הגיע אברהם לתחנת הרכבת ועיין ברשימות, מקווה למצוא חבר או מכר. כשראה את שמותיהם של הוריו ואחותו התקשה להאמין, הביט שוב ושוב בכתוב, תוהה האם הוא קורא נכון. לאחר שבירר היכן הם נמצאים, עלה על הרכבת הראשונה ושם פעמיו לשכונה הוורשאית בה ישב קיבוץ ההכשרה. בערב בו הגיע אברהם לבית הוריו יצאה סוניה עם אחד מחבריה לקולנוע. לפתע הופיע במקום חבר אחר, קצר נשימה ונרגש. הוא אמר לה שמישהו הגיע לבית הוריה והוא מחפש גם אותה. "האם יתכן שמדובר באברהם?" חשבה סוניה, אך חששה לקוות ולהתבדות. היא יצאה בריצה מאולם הקולנוע ותוך דקות הגיעה לצריף בו גרו הוריה. מחוץ לביתם ראתה התגודדות של אנשים, ביניהם בלט לעיניה חייל לבוש במדי הצבא הרוסי ועונד דרגות קצונה. זה היה אברהם. את שמחת המפגש קשה לתאר במילים. הצחוק התערבב בבכי, דמעות השמחה בדמעות הכאב. אף אחד מהנוכחים במקום לא יכול היה להישאר אדיש למפגש הזה של הורים ובן, אח ואחות, שלא ראו זה את זה למעלה מארבע שנים ולא ידעו אם חיים הם או מתים.

21