סיפור חיים - אברהם ושרה - סיפור חייהם

שרה יקרה שלנו 

קשה, כל כך קשה, לעמוד כאן ולומר דברים לזכרך. רק השבוע עוד דיברנו בבית החולים ואני ניסיתי כמיטב יכולתי הדלה לעודד אותך ולומר לך שהכול יסתדר ושעוד מעט תחלימי ותחזרי למעון ההורים בנווה אפעל, למרות ששנינו ידענו שהסיכויים לכך אינם גדולים. הספקתי עוד לתת לך נשיקה לפני שנפרדנו בפעם האחרונה ועכשיו זה נגמר, עכשיו את כבר לא איתנו. איני יודע היכן להתחיל, אז אולי אתחיל בהתחלה, ביום שהכרנו. זה קרה לפני למעלה מארבעים שנה, כשבאתי בפעם הראשונה לפגוש את רבקה. היית אז אישה צעירה ונמרצת, מלאת אנרגיות, אוהבת לבלות ולרקוד, להיפגש בערבי שבת עם חברים, לשחק קלפים. היית עקרת בית למופת, מקפידה תמיד על בית נקי ועל אוכל חם מעשה ידייך להתפאר. מאז שהפכתי בן בית אצלכם דאגת תמיד, אבל תמיד, להכין לי את הקציצות שאהבתי, גם כשהיית מכינה לכולם אוכל אחר. המשפחה הייתה אצלך בעדיפות עליונה, בשביל המשפחה היית מוכנה לעשות הכול, לבוא מהקריות לרמת השרון כדי לטפל בילד חולה, לאחד את כולם בחגים, בבית הצנוע שלכם בקריית מוצקין, והכול ברוח טובה, בצניעות, בלי פוזות. מאז שנולדו הנכדים והנכדות נוצר ביניכם קשר מיוחד, קשר של אהבה גדולה. שירי, רוני, עומר, אורי, וגיל – על כולם הרעפת הרבה אהבה ותשומת לב, והם ידעו להעריך ולהחזיר מידה כנגד מידה, לשמור על קשר, לבוא לבקר בכל הזדמנות. בשנים האחרונות, כשבריאותך החלה להידרדר, היה לך קשה. לאישה עצמאית ודעתנית כמוך היה קשה מאוד למצוא את עצמה במצב של תלות באחרים, של חוסר יכולת לעשות דברים שפעם עשית בקלות. אובדן הראייה היה הגרוע מכל והשפיע רבות על מצב רוחך. אבל כל ביקור של הנכדים היה מאיר את פנייך – שואלת, מתעניינת, תמיד מציעה משהו לאכול או נותנת מתנה לאירוע כזה ואחר. מה שגרם לך אושר גדול בשנים האחרונות היו הנינים, מאיה הגדולה והתאומים הקטנים שירה ויהלי. כל ביקור שלהם אצלך היה מוסיף לך עוד קצת שמחת חיים, עוד קצת חיוכים, עוד קצת אנרגיה ורצון לחיות, למרות הקשיים והכאבים.

59