תיאטרון חיפה - סווינג - מחזה מוזיקלי

ההשראה לבית־הקפה "ריץ" שמופיע במחזה לקוחה מבתי־קפה מפוארים רבים שפעלו אז בתל־אביב ובמיוחד מקפה "לורנץ" המפורסם, שבעליו היה טמפלרי. קפה "לורנץ" שימש כבית־קפה וגם כמועדון ריקודים ומקום מפגש. האתגר מבחינתי היה לשלב בצורה טבעית את השירים הידועים בתוך סיפור מקורי על נשים שעובדות במועדון. זה היה אתגר לא פשוט מבחינה תיאטרלית.

האם ישנו קשר בעינייך בין התקופה המסופרת על הבמה לבין האקטואליה של ימינו? כשהתחלתי לכתוב את המחזה התעניינתי במיוחד ביחס החברה לנשים ובאופי החברתי והתרבותי של המדינה שעומדת לקום. עניין כי אירועים היסטוריים חשובים רבים אירעו יחדיו באותה השנה: 1942 אותי לבחון את האירועים אז בעיניים של היום. התמקדתי ב מלחה"ע השניה, הגעת ידיעות ראשונות על השואה והאיום בפלישה של הגרמנים, שהגיעו כבר לאל־עלמיין במצריים והתקרבו לארץ. המלחמה פרצה בזמן שעשיתי את האודישן האחרון ובשלב הראשון פשוט הפסקנו הכול. כמה שבועות אחר־כך, כשהחלו החזרות, נדהמנו מהדמיון למציאות של ימינו. סיפור המחזה הוא על הרצון להמשיך לחיות גם בזמן מלחמה כשהעולם בוער, להמשיך לשיר, להופיע... פתאום כל משפט הדהד אחרת לגמרי. למציאות יש נטייה לחזור על עצמה. תיאטרון הוא סוג של אסקפיזם. גם האנשים הפוקדים את בית־הקפה מחפשים אסקפיזם אבל גם הקהל שמגיע להצגה. תיאטרון טוב הוא תמיד סוג של אסקפיזם. ואין ספק שהעושר התיאטרלי של ההצגה, ובעיקר השירים והריקודים, נותנים תחושה של בריחה קטנה מהמציאות. יחד־עם־זאת, מרתק לראות את תגובת הקהל למתרחש על הבמה: מרגישים שהוא חווה חוויה שיש לה קשר למציאות של היום, במיוחד בתמונה האחרונה של ההצגה, שיש בה ראייה עם פרספקטיבה להיום. מרגישים גל של חום שעולה מהקהל ומציף את הבמה. כבמאית ויוצרת זו תחושה נפלאה.