קשר עין גליון 260 - ירחון ארגון המורים יוני 2016

ביקורת

כותבת: אתי רחמקין, מורה לספרות בבית הספר השש שנתי דנציגר-דרכא קריית-שמונה סקירת הספר "גלבי" מאת איריס אליה כהן עמ' 325 ,2016 הוצאת ידיעות אחרונות ב רומן החדש טווה אליה כהן כבמעשה חושב שתי עלילות מקבילות השזורות זו בזו. האחת היא פרשת חטיפת ילדי תימן, שאירעה בשנות החמישים, והאחרת היא השואה וספיחיה. הפרשה הראשונה הושתקה, הוכחשה ולא הובאה לידיעת ילדים, כך אומרים. כאילו בלעה אותם האדמה. וכבר שלושים שנה שהם בהמתנה הבלתי נסבלת הזאת.. שמשהו יקרה. וכלום לא קורה. פה ידיעה, שם שמועה. מישהו קרא משהו בעיתון, מישהו מצא תעודת פטירה ישנה. וחוץ מזה כלום. תעלומת ענק. שנים של חיפושים,

קשר למורים שלנו 41

וכל שהם יודעים בוודאות זה שבתיה איננה. וזה חור שחור. ריק תהומי. חלל עצום של כלום. מסה מוגזמת. מופקעת, נפרצת, מופלגת, מוגזמת, .)81 - 80 ' ממיתה, של אין" (עמ מנגד אדיבה, בת לניצולי השואה, נתקלת בחומות של שתיקה והסתרה מצד הוריה ונאלצת להתמודד עם התנהגותה הכפייתית של האם. ), מנסה 106 ' " (עמ היא באה משם " להצדיק בן עמי, אחיה של אדיבה. אדיבה מבינה שזה קשור למספר ." שישה מיליון האסטרונומי " אליה כהן יוצרת מכנה משותף דומה - אך שונה - של אינות, כאב ואובדן. "כל המשפחות המאושרות דומות זו לזו; כל משפחה אומללה היא

הציבור כלל, והניסיונות לחקור ולשפוך מעט אור עליה נענו: "שלא היה ולא נברא. שמדובר בגוזמאות ובדמיון מזרחי מפותח" מתוך ריאיון של איריס אליה כהן לרותי [ ]. הפרשה 07.3.16 זוארץ, "מעריב" מיום האחרת הוסתרה מהדור השני לניצולים במישור האישי-המשפחתי עד חשיפתה במרחב הציבורי, בתקשורת, במשפט אייכמן. אליה-כהן יוצרת חיבור בין שתי התמות באמצעות שתי חברות, זוהרה התימנייה ואדיבה ה'ווזווזית', שנרקמה ביניהן חברות מרובת שנים בלב ובנפש בחיפה. זוהרה, ואחיה צדוק, מחליטים לשכור את החוקר הפרטי יגאל כדי להתחקות על המהלכים שהובילו לחטיפת אחותה התאומה, בתיה, ובמקביל לנסות סוף סוף

לאתר אותה, ולסגור את הפצע הפתוח הזה שמעיב את חיי המשפחה ופוגע קשות במרקם המשפחתי. מאז שזוהרה זוכרת את עצמה תמונת החיפוש המתמשכת של האם "איפה לא הייתה? בבתי אחר בתה אינה מרפה ממנה: יתומים, בתי חולים, מרפאות, טיפות חלב, מעונות עזובים, לשכות רווחה, אימוץ, תחנות משטרה, משרדי ממשלה. .)30 ' לאן לא נסעה? נעה ונדה בכל רחבי הארץ" (עמ וזוהרה חושבת: באמת שנה והתעלומה לא נפתרה. " 30 אין מה לעשות. מה כבר אפשר לעשות? מה כבר אפשר לחדש? נעלמו. פשוט. בן יום. למעלה משמונה מאות

(טולסטוי). אומללה בדרכה שלה" בריאיון הנזכר למעלה הדגישה אליה כהן שמשאת נפשה בכתיבת הספר הייתה להנכיח את הזיכרון המזרחי, "שבשבעים שנות קיום המדינה מוזער והודר מספרי הלימוד ואפילו מהספרות היפה. בטח ביחס לספרות השואה, העומדת בבסיס הנרטיב האשכנזי שעליו גדלנו כולנו". אני כותבת אסיים במילותיה של אליה כהן מאותו ריאיון: " מתוך האין, מתוך ההיעדר, תוך ניסיון מתמיד למלא את הבור."

תמצית ההוראה היא להפוך את הלמידה למידבקת לגרום לרעיון אחד להצית אחר. - מרווה קולינס