קשר עין גליון 283 - ירחון ארגון המורים - נובמבר 2018

ראש מכון החינוך "דרך כפר" *

דותן לוי

לפעמים נדמה שאכפת לנו יותר מאשר להורים זרה של המחנכים ועל האכפתיות ההכרחית למעשה החינוכי ִ על גבולות הג

ג ילה, שם בדוי, תלמידה בכיתה י"א, נערה מאותגרת ומאתגרת. משפחה חד הורית, קשת יום. במהלך השנה המחנכת השכילה לעורר בגילה מוטיבציה רדומה, וביצירת קשר מכובד ומכבד עם האם ועם גילה הייתה התקדמות משמעותית בחוויה החינוכית. לאחר חופשת הפסח נאלצה האם לעבוד במשמרת לילה מדי פעם. גילה חרדתית, מפחדת, לא מתפקדת, והמחנכת חשה שעמל של שנה שלמה עשוי להתפספס, שדווקא עכשיו, בתקופת המבחנים החשובים, גילה תיעלם. לכן היא הציעה לאם, באופן טבעי, לבוא ולהיות עם גילה ואחיה בלילות שהיא עובדת בהם. יועצת בית הספר והמנהלת שמעו על כך ופסלו את הרעיון הזה מייד. זה לא שייך. זה לא נכון, לא עבור האם, לא עבור גילה ולא עבורך כמחנכת במערכת החינוך נמצאים הרבה מאוד מחנכות ומחנכים (אלו שמקבלים גמול חינוך ואלו שאינם מקבלים אותו) – "שחקני נשמה". ניתן להבין מאין בא הרעיון הזה למחנכת - היא מוּנעת מאכפתיות. רגשות הוריים הציפו אותה כאשר ברור שלא נכון לישון הבחינה שהתלמידה שלה זקוקה לה. בביתה של גילה. אך, באותה מידה, ברור שלא נכון להתעלם הדברים נכונים לכל תלמיד מהסיטואציה ולהמשיך כרגיל. ותלמידה, אך כאשר המתבגרים באים מסביבה חלשה או מוחלשת, הצרכים בולטים ומעוררים תגובה רגשית חזקה יותר בקרב המחנכים. דווקא במציאות הזאת חשוב שנהיה מדויקים יותר. חינוך מתבצע כאשר יש קשר עמוק ומשמעותי בין המחנך לחניך. 'למידה לכאורה' אינה מחייבת קשר שכזה. למידה משמעותית כמעט לא תוכל להתרחש ללא הקשר הזה. קשר משמעותי מתבסס על יחסי אמון ואכפתיות.

זרה ִ איפה עובר הגבול בין אכפתיות החורגת מגבולות הג של המחנך לבין אכפתיות שהיא הכרחית למעשה החינוכי? גיל ההתבגרות מאתגר ביותר, וכדי לצלוח אותו בבטחה, מתבגרים זקוקים למבוגרים משמעותיים ויציבים, שראוי למרוד בהם. מרכיב חשוב ומשמעותי בגיל הנעורים הוא התנערות ממוסכמות ומן המבוגרים הקרובים. בתת ההכרה המתבגרים בוחנים אותנו, האם נוותר עליהם ברגע שיהיה קשה. הם רוצים לדעת שלא נישבר. בתפיסת החינוך של "דרך כפר" אנו נוהגים להמשיל את גיל הנעורים לנהר שוצף וגועש, שכדי לחצות אותו בבטחה, צריך להיעזר במשהו יציב: צריך לאחוז בו ובעזרתו לחצות את הנהר; אך בטרם נשית עליו את כובד משקלנו אנחנו מנערים אותו ובודקים אם הוא אכן יציב דיו לסייע לנו. במילים אחרות, אנו בודקים אם אפשר לסמוך עליו. ובמובן הפשוט של המילה – להישען עליו.הם יסמכו עלינו אם נהיה יציבים, אם לא "נתרגש" מהניעור שלהם יתר על המידה, ובוודאי - אם לא ניטוש אותם. הם יעריכו אותנו מאוד אם נעשה עבורם מחוות אשר יהיה להם ברור שהן לא חלק מהתפקיד שלנו. כאן נוצרת, במפתיע, אשליית יתרון למחנכים על ההורים, שהרי ההורים, לכאורה, אינם יכולים לעשות מחוות למתבגרים שלהם כי בעיני המתבגרים - ולפעמים גם בעיני ההורים עצמם - הם חייבים להם הכול. מחנך, לעומת זאת, יוכל לייצר הערכה בליבו של מתבגר כשיתעניין בעולמו, יתקשר לשאול לשלומו בחופשה, יסייע לו במקום שיש לו בו יתרון יחסי ושברור לכול שהוא אינו מחויב בכך מתוקף תפקידו.

34