קשר עין גליון 286 - ירחון ארגון המורים - פברואר 2019

מוסמן ובמשפחת קלוזנר הז'בוטינסקאית. כולי תקווה שהדורות הבאים של המורות והמורים לספרות, כמו גם לאזרחות ולהיסטוריה, ימשיכו ללמד את יצירתו של עמוס עוז, ולא יוותרו עליו ועל ההומור, השנינות, העניין, העניין הציוני, התחכום, הלשון ועולם ומלואו הממתינים בספריו. נסיים במילותיו, מילים הלקוחות מתוך “סיפור על אהבה וחושך״ : “מעבר להרי חושך הייתה גם העיר תל אביב של אותם הימים, מקום מסעיר שממנו באו אלינו העיתונים, השמועות על תיאטרון ועל אופרה ובלט וקברט ועל אמנות חדישה, המפלגות, הד הוויכוחים הסוערים, וגם קטעי רכילות מעורפלים. ספורטאים גדולים היו שם בתל אביב. והיה שם ים, וכל הים שם מלא יהודים שזופים שיודעים לשחות. מי ידע לשחות בירושלים? מי בכלל שמע פעם על יהודים שוחים? אלה היו גנים אחרים לגמרי. מוטציה. “כפלא היוולד פרפר מן התולעת.״ היה איזה קסם חשאי מיוחד בעצם המילה “תלאביב״.... כמה תל אביב הייתה רחוקה! במשך כל שנות ילדותי הייתי בתל אביב לא יותר מחמש או שש פעמים: היינו נוסעים לבלות את החג עם הדודות, אחיותיה של אמי. לא רק שהאור בתל אביב היה אז עוד יותר שונה מהאור הירושלמי מאשר הוא שונה ממנו כיום, אפילו חוקי הגרביטציה היו אחרים לגמרי. בתל אביב הלכו אחרת: דילגו ־ ריחפו, כמו ניל ארמסטרונג על הירח. אצלנו בירושלים הלכו תמיד קצת כמו בהלוויה, או כמו כשנכנסים באיחור לקונצרט: קודם שמים את קצה הנעל וטועמים בזהירות את השטח. אחר-כך, כשכבר מניחים כף רגל, לא ממהרים להזיז אותה: אחרי אלפיים שנה מצאנו דריסת רגל בירושלים, אז לא נוותר עליה כל־כך מהר. אם נרים את הרגל - מיד יבוא מישהו אחר וייקח לנו את פיסת-הקרקע שלנו, כבשת הרש. מצד שני, אם כבר הגבהת את כף רגלך - אל תמהר לשוב ולהניח אותה: מי יודע איזו פקעת צפעונים רוחשת שם, צוררים, חורשי מזימות. הלוא במשך אלפי שנים אנחנו שילמנו מחיר דמים על פזיזותנו, שוב ושוב נפלנו בידי צר ואויב מפני שהנחנו כף רגל בלי לבדוק היכן. כך, בערך, הייתה ההליכה הירושלמית. אבל בתל אביב, מה זה! כל העיר הייתה חרגול. האנשים נהרו והבתים נהרו והרחובות והכיכרות ורוח־ הים והחולות והשדרות ואפילו העננים בשמים.״

ועוז ענה לה: אם הייתי קצת יותר צעיר, יכולתי ללמוד אותו איתכם, אצל מורתכם נילי. כשהחל בכתיבת הרומן. הוא 24 עוז היה בן ידע את שמי כי לפני ההרצאה שוחחתי איתו וסיפרתי לו שתלמידיי משוכנעים שאני היא ה–נילי, לה מוקדשים אחדים מספריו, ובקושי מרצה אותם ההסבר שנילי היא אשתו.

קשר הודעות הארגון 16

אולי אהבתי הגדולה ליצירתו, התמצאותי ולהט ההוראה שלהן בלבלו את תלמידיי. ללכתו, 30 בשישי האחרון, במלאת נערך אירוע פרידה בתיאטרון הקאמרי שנשא את השם – “קוראים במילותיו של עמוס עוז״ כי מה הטעם לדבר על האיש ופועלו כשאפשר לקרוא אותו. במהלך אירוע הפרידה נילי אשתו חיללה בחליל, ושורה של אנשים (בהם דויד גרוסמן, א.ב. יהושע, אילנה דיין, חיים באר, רוני חולדאי) עלו לקרוא קטעים מתוך ספריו – מתוך המאמרים הפובליציסטיים ומתוך הרומנים והסיפורים. היה מרגש, דמעות

צילום: משה מילנר, לע״מ

מי ייתן ונדע כולנו להוקיר את המורשת הספרותית שהותיר אחריו עמוס עוז. מי ייתן וידע עמוס עוז מנוחה נכונה

צחוק ובכי נקוו בזוויות העין, היה איכותי ומכבד את האיש ואת יצירתו המופלאה. לכל איש יש שם הספר של עמוס עוז ההולך איתו, ומתוך הספר - הסצנות, הדיאלוגים והטיעונים המכוננים ומלווים אותו בחייו. איתי הולכים, כקוראת וכמורה, ספרים רבים שלו: “מיכאל שלי״, “אותו הים״, “באור התכלת העזה״, “שלום לקנאים״, “מתחילים סיפור״, וכמובן, “סיפור על אהבה וחושך״ - הספר , ולעניות דעתי, הוא 60 שכתב אחרי גיל שהקפיץ את עמוס עוז לפנתאון של הכותבים הגדולים בתבל (גם אם לא קיבל את הנובל). הרומן האוטוביוגרפי הזה מהווה לדעתי את פסגת יצירתו כי ראשית הוא עומד במבחן הקריאה הסוחפת: הרומן מרתק, אותנטי ולא מתייפייף. עוז מדהים בכתיבה חשופה וישירה, החודרת לקרביים של הדמויות (חלקן מוכרות – עגנון, זלדה, פרופסור קלוזנר, הוגו ברגמן ואחרות) ואינה עושה להן הנחות. עוז נכנס לנבכי תולדות הציונות וסיפורה בגולה (רובנו, עיר הולדתה של אימו) ובישראל, לפני הקמת המדינה ואחריה – בקהילת הסופרים וההוגים האריסטוקרטית בירושלים, בתל אביב של הסוחרים והשחיינים, בקיבוץ חולדה, במשפחת