קשר עין גליון 294 - ירחון ארגון המורים - דצמבר 2019
לומדת בכיתת גמלאים בבית הספר קלעי בגבעתיים | שפי נעים
צחי
עברו להם אחד עשר חודשים קשים ומאתגרים לכל אחד מבני המשפחה שלנו, שבהם היה עלינו למצוא את מקומנו בפאזל החדש שנוצר. ימים ושבועות לא קלים ללא הדמות הגדולה, תרתי משמע, של צחי בחיי היום-יום של כל אחד מאיתנו. בחשיבה על ילד בעל צרכים מיוחדים עולים, בדרך כלל, הקשיים הפיזיים, המנטליים והחברתיים שנכונו לילד ולמשפחתו בעתיד. נכון, היו לא מעט קשיים בדרך, אבל הם לא הסיפור! וכמה שטרחנו ועשינו כל השנים, גם זה לא הסיפור! בסיפור שלנו, משנולד צחי, עמדו לפנינו שתי אפשרויות. אפשרות אחת הייתה להמשיך לחיות את החיים כפי שתכננו מלכתחילה, לעשות הכול כדי שהילד שנולד יהיה חלק מהמשפחה, ולהשתדל מאוד ללמוד לחיות לאור השפה החדשה שבאה איתו עם לידתו, שפה לא מוכרת. אפשרות אחרת הייתה להתעלם לגמרי מדמות האדם שלו ולהתרכז רק בבעיות הפיזיות והטיפוליות שהילד מביא עימו וכל יום להתאבל על הילד שנולד, לא כפי שתכננו ורצינו. ברגע שילד כמו צחי בא לעולם, הוא מביא שפה חדשה שמאפשרת לו ולנו לצמוח יחד איתו.
בשטח, הרבה פעמים, אנשים כמו צחי הם שקופים, ויש עוד דרך לימוד ארוכה לעשות כדי לשנות מציאות זו. הרי אם נתקרב, נראה שמאחורי הנכות והפיגור נמצא אדם שכמוני וכמוך זקוק לחיבוק ולאהבה, ליחס טוב, למילה תומכת צחי היה ילד שכל כולו אהבת משפחה, אהבת אדם. הוא אהב מוזיקה. נפשו הייתה עדינה, כנפש של ציפור. מעולם, למרות גודלו, לא פגע באף אחד, גם לא בזבוב, לא השתמש אף פעם בכוח הפיזי שהיה לו. כוחו זה שימש אותו בעיקר להתנגדות להיות מטופל במסגרות רפואיות. משנולד צחי והצטרף למשפחתנו, הוא לימד כל אחד מאיתנו סדר עדיפות. לימד שיש לדחות סיפוקים, שיש לפעמים מישהו שזקוק לטיפול יותר מאיתנו. לימד להרגיש חמלה ואהבה לאחר, לשונה. ולהיות, בגדול, אדם קשוב יותר וטוב יותר ומועיל בחברה. לצערי, כל הדברים שמניתי הם בבחינת כותרות לימוד בבתי ספר – ולא יותר מכך.
40
Made with FlippingBook Publishing Software