קשר עין גליון 294 - ירחון ארגון המורים - דצמבר 2019

האלטרנטיבה היא משימה לא פשוטה שתדרושמאיתנו כוחות נפשאדירים – לעמוד מול אוצר החיים היהודיים, ארון הספרים היהודי, ולחקור לעומק את תרבותנו ודתנו

עליו בין כותלי בית הספר, ומטמיע בתלמידים את התובנה הציונית – לעולם לא עוד (זו התובנה הציונית?!) וכך הוא מושך תלמידים ויש בו הזדמנויות חינוכיות. לעומתם, יש שאינם מחייבים את המסע בדיוק מאותן הסיבות. מבחינתם, הוא ערכי ולכן יש לשמור על הודו ותפארתו ולא להופכו לשלב נוסף בחייו של הנוער הישראלי. לטענתם, כל עוד המסעות ממותגים והטרוגניים, והתלמידים שיוצאים אליהם רואים בהם טיול שנתי בחוץ לארץ, הרי יש לבטל אותם לעת עתה. לדעתם, המסעות לפולין צריכים להיות מצומצמים יותר, התלמידים צריכים לעבור הכנה משמעותית לקראתם - שבה ילמדו הרבה על החיים שלפני השואה, והמסעות לא אמורים לעורר דרמה ולהיות ‘זריקת אינסטנט’ של חינוך לישראליות ולאומיות. הם אמורים לשים דגש באדם, ולא בקולקטיב, בהתחברות למסע ולחברים בו. כמובן, בל נשכח שאסור, לשיטתם, שהמסע ישתמש בשואה לצרכים אוניברסליים, לאומיים, כלכליים או פוליטיים. דבר אחד בטוח: הוא מעורר את הרגש, החוויה, הסקרנות, המשיכה הבלתי אמצעית וסערת הרגשות. הביע אבא קובנר חשש מהשלכות התיקון לחוק 1981 בשנת החינוך הממלכתי תש”ם. הוא טען שהוראת השואה היא משימה מאתגרת ובלתי אפשרית, ויש סכנה כאשר משתמשים בשואה לביצור המדינה או למלחמה בעוולות ובכשלים. חששו התקיים. אני שואל - האם השואה היא כלי לימוד מוסרי? מדוע אני צריך ללמד את הנערים והנערות מוסר מאירוע בודד שהוא תופעה לא ברורה ומורכבת? נוסף על כך מרחק הזמן בין האירועים לבין התלמידים גדל. לתלמידים השואה קרתה אי שם במאה (אכן מאה!) הקודמת. היא התרחשה ‘שם’ והיא היסטוריה במובן הפשוט של המילה. כל זה מצריך אותנו לשנות את

ההתייחסות שלנו כלפי השואה.  נוסף על כך יש בנו התייחסות אובססיבית לשואה, במידה מוגזמת. אנחנו עוסקים בה באופן בלתי פוסק, ולתוכה מעורבבים גם מושגים של קדושה, כמו: ‘החובה לזכור’, ‘לעולם לא עוד’, ופחד שנער יהודי שיגדל ולא ידע את הפרטים המדויקים על השואה - לא יצא ידי חובתו כנער ישראלי. על קצה המזלג אומר שיש משמעות לזיכרון, אבל אין בזיכרון קדושה. החילון הביא איתו ערבוב מושגי בין קדושה לבין רגשות. בעולם חילוני אין קדושה מעצם טבעו, ולכן בתרבות שאין בה קדושה נוצר ואקום, אי אפשר לדבר על ערכים - אז מייצרים תחליפים רדודים, כמו רגשות (שאסור לפגוע בהם. למה?), חוויה ועוד. נדמה שהשואה הופכת להיות מגדיר זהות יהודית. לדעתי, הוראת זיכרון השואה אינה כלי חינוכי ואין מטרתה להעלות שאלות קיומיות חשובות. אין תפקידה של השואה או של הוראת השואה להגביר בתוך התלמיד את רגשות החוויה הקיומית המוסרית של האנושות. לתפיסתי, מדובר בשימוש בחוויה וברגש כצורך חילוני להגברת המוסר או הזהות היהודית, ולכך אני לא מסכים. האלטרנטיבה היא משימה לא פשוטה שתדרוש מאיתנו כוחות נפש אדירים – לעמוד מול אוצר החיים היהודיים, ארון הספרים היהודי, ולחקור לעומק את תרבותנו ודתנו. נצטרך להביט לתוכנו פנימה ולהתמודד עם שאלות מוסריות דרך חיינו היהודיים והאנושיים, ולהגדיר את זהותנו היהודית מתוכנו. אז נצטרך גם להעלות שאלות של מוסר וזהות מחיי היום-יום של התלמיד - וזו משימה לא קלה. את חיזוק רגשות הלאום והזהות היהודית נהיה חייבים לעשות דרך לימוד אוצרות הספרות היהודית. זה יהיה המעשה הלאומי הראוי, הפשוט, של חיי היום-יום כאן במדינת ישראל.

39