קשר עין גליון 295 - ירחון ארגון המורים -ינואר-פברואר 2020

קוראים מגיבים

שימשה מורה ללשון ולערבית, מחנכת, מרצה ללשון עברית במכללת לוינסקי לחינוך ובמכללת תלפיות | ד״ר רינת גולן ומדריכה במשרד החינוך מטעם הפיקוח על הוראת העברית בעל-יסודי

קשר קוראים מגיבים

״לעולם לא עוד - מספיק ודי!״ 294 פורסם בגליון תגובה למאמרו של מתן קפלן

, שכותרתו: “לעולם 294 למקרא מאמרו של מתן קפלן מגיליון לא עוד – מספיק ודי!״ חשתי בושה גדולה ומבוכה, שהיו מהולות בכעס רב. הכתיבה המתריסה והחצופה פוגעת במי ששרדו לאחר השואה ובבני משפחותיהם, בני הדור השני לשואה. הכותרת הפרובוקטיבית של המאמר פוגעת גם בכל אנשי החינוך שעוסקים רבות בנושא הזה ומקדישים לו זמן ומאמצים. כאשת חינוך שנים רבות, חינכתי דורות של תלמידים, הדרכתי מורים ללשון והכשרתי פרחי הוראה. נולדתי בקריית ביאליק להורים ששרדו לאחר השואה. כמוני נולדו אז, שנים מספר לאחר קום המדינה, עוד בנים ובנות רבים בני הדור השני. חיינו חיים רגילים, לכאורה, אך ברקע קיננו תמיד צער, יגון, אבל, הלם ואימה על הדבר הנורא ההוא שעברו ההורים, על האובדן הבלתי נתפס, רק משום שהיו יהודים. כך גדלנו על אף הנסיבות והרקע והשתדלנו גם להיות ישראלים ויהודים גאים במולדתנו. וכשאני קוראת את הרעיונות והדעות של כותב המאמר, אני תוהה – כיצד, לדעתו, יש להתייחס לכל אירועי השואה שעברו על עמנו? עולות בי תהיות נוספות: מה תפקיד המורה כאיש חינוך בישראל וכמנחיל ערכים יהודיים ואוניברסליים לדורות הבאים? היכן מקומו כמנחיל המורשת ההיסטורית של עמו לתלמידי החטיבות העליונות? האם באמת יכול המורה, כבן לעם היהודי, לראות בשואה “עוד אירוע היסטורי במובן הפשוט של המילה״ או “אירוע בודד שהוא תופעה לא ברורה ומורכבת״?

צר לי על הבורות המתגלה במאמר זה. אומנם לא התמחיתי, בשנות לימודיי הרבות, בהיסטוריה של השואה, אך מכל מה שלמדתי (ולמדתי רבות) ושמעתי מהוריי, מובן לי שהיא אינה אירוע בודד ואינה “לא ברורה״ כדבריו. כמי שגדלה להורים שכל חטאם היה שהם יהודים, אני מתקוממת לנוכח הכינוי של תקופת זוועה של חמש שנים בתולדות עמנו “אירוע בודד״. הרי זהו האסון שבשואה – הניסיון לחסל את עמנו רק בגלל דתו. האם באמת זהו רק עוד אירוע בהיסטוריה? ומה בנוגע להשלכות על קיומנו כאן? בהקשר של המסעות לפולין שואל המורה, במעין סוג של התרסה: “מדוע חשוב שתלמידינו ילמדו דווקא את נושא השואה, מה בו מרכזי וחשוב כל כך לנו כאומה? [...] איזו משמעות יש לסיורים בפולין?״ נכון, יש משהו בהתנגדויות למסעות. המסעות אינם הכרח, ולא כל התלמידים חייבים להשתתף בהם. אני סבורה שבהחלט רצוי לשקול את האפשרות לתת משמעות רחבה לנושא זה במסגרת שיעורים בארץ, אולי בדרך חווייתית ושונה ממה שהיה נהוג עד כה. ואם מחליטים בכל זאת לצאת למסע, ההכנה אליו צריכה להיות הרבה יותר משמעותית, מעמיקה, מגוונת ומובנית. לדעת הכותב, אין מקום להנציח את השואה באופן שבו היא מונצחת כיום במערכת החינוך. אם כן, מהו בדיוק התחליף בעיניו? הוא אינו מציע אלטרנטיבה ברורה. לא ברור לי מהו המושג הערטילאי “לעמוד מול אוצר החיים היהודיים״ ומה הקשר בינו לבין הנצחת השואה. ודאי שיש מקום ללימוד אוצרות הספרות היהודית, אך לא על חשבון הוראת זיכרון השואה.

38