קשר עין גליון 295 - ירחון ארגון המורים -ינואר-פברואר 2020

קשר קוראים מגיבים

למדי השוטרים הבריטים, שעזבו את הארץ שלוש שנים קודם לכן (מכנסי חאקי קצרים, וגרביים עד הברכיים). אבא ניגש אל השוטר, חיבק אותו וקרא לי: "מוני, אתה יכול ללחוץ לו את , נער מפוחד, וברגע ההוא 12 היד, זה שוטר יהודי!" הייתי רק בן פקחתי עיניים נדהמות אל עולם שלא הכרתי: עולם שהשוטר בו יהודי, והחייל יהודי, והרמטכ"ל יהודי, וראש הממשלה יהודי – זה היה בלתי נתפס עבורי - אני ששהיתי קרוב לשנתיים עם אימא ואחי הגדול בתוך מרתף טחוב, שאבי נלקח בכוח למחנה לעבודות כפייה, ואימי הגיבורה הייתה מסתכנת כדי להביא טרף מועט לשני ילדיה הקטנים. זה היה בלתי נתפס עבורי כי הרי עצם קיומו של לובש מדים סימן עד אז סכנת מוות, עבורי. כילד, שעד גיל חמש וחצי, כששחררו אותנו הרוסים, לא ראיתי איך נראים ילדים אחרים – המפגש הזה עם שוטר עברי נתפס 570,000 בעיניי כנס, שאנצור אותו כל חיי. אלא שרבים מתוך הישראלים המפוזרים בארצות צפון אמריקה ומערב אירופה, שבהן האנטישמיות הקלסית מרימה את ראשה המכוער - רבים אחוזים מהאוכלוסייה היהודית במדינת 8 - מאותם ישראלים, כ

ישראל, אינם מכירים בנס הזה, והם חוזרים לחלות במחלה היהודית הישנה נושנה: העדפת הגלות על כל מוראותיה על פני הגאולה בארץ ישראל הקשה. וסיבותיהם עימם: החיים שם נוחים יותר, הבירוקרטיה שם פחותה, המחירים שם נמוכים יותר, המילקי שם זול יותר, שם קל יותר לפתח קריירה, מדיניות ישראל בשטחים לא נראית להם. צר לי, באמת צר לי, להודות כי מי שראה באושוויץ את ערימות השיער, המשקפיים, השיניים של הנרצחים, מי שראה את ערימת האפר הענקית במיידנק, כלומר, מי שנפגש עם קמצוץ מהאימה הגדולה שהתרחשה שם – איננו יכול להתאפק מלחזור ארצה ולנשק את עפרה. צר לי על כי אנו נזקקים לתזכורות הקשות, כמו הביקורים המרעידים לבבות במחנות המוות מן העבר, כדי להעריך ולהוקיר את עצם קיומה של מולדת עמנו ואת מה שהושג בה עד היום. אני סבור שכותב המאמר טועה טעות איומה, וצריך לייחל שפירותיה לא יחלחלו לתוך נפשותיהם של חניכיו.

42