קשר עין גליון 299 - ירחון ארגון המורים ספטמבר-אוקטובר 2020

| אתי שרה שדה

ליב בעין הסערה

ספר חדש – הזמנה לקריאה

ל יב גדלה משחר ילדותה כערבייה בדואית. חייה מלאים בחוויות עשירות, דמיונות ואהבת חיים. בראשית חייה היה שמה אלבי, והיא ומשפחתה – שתי אחיות בוגרות והוריה – חיו באוהל לרגלי פרדסים ופירות הדר, בין ירק, שמיים וארץ, פרחים וטבע. אלבי, כילדה, חווה את החופש והחירות כדבר הנפלא שבחייה. כרועת צאן, עם כלבה האהוב, היא מתוודעת לילדה צעירה, יהודייה, אף היא רועת צאן. השתיים נקשרות זו לזו בעבותות אהבה. הן מחליפות ידע ומנהגים ואת רזי שפת האם. מכאן ואילך זיקתה ליהודים הולכת וגדלה, עם החברות האמיצה הנרקמת ביניהן. הוריה מחליטים לעבור לכפר כשהבנות מגיעות לפרקן ונדרשות לחתנים וללימודים – בצריפונים, דאז. בכפר היא נחשפת לאהבה ראשונה, לתשוקתה לרכישת ידע, ושאיפותיה לעתיד ממריאות שחקים. בשנות העשרים המוקדמות לחייה – רגע לפני שאימה, שהתייחסה אליה כאל בבת עינה, נפרדת מן העולם בשל מחלתה – אלבי מגלה שכל מה שידעה על חייה מבוסס על חצאי אמיתות, וזה מזעזע את עולמה והשקפותיה. בזהות חדשה היא מנסה את מזלה בערים הגדולות, ונחשפת לכל מיני דמויות, המעצבות את חייה החדשים ומאירות את דרכה המורכבת והמסובכת לעולמות שאינם מוכרים לה. להלן קטע מן הספר, על חוויותיה כשהיא מגיעה לתל אביב לראשונה: תל אביב. ירדתי מהאוטובוס בתחנה המרכזית. הסתובבתי בין החנויות, התבוננתי בהולכים ושבים, הצצתי באופנה

החדשה, והרחתי את הריחות המיוחדים למקום. התרגשתי, חשתי כילדה קטנה שקיבלה צעצוע נדיר... בתל אביב איש לא הכיר אותי. שמי ליב שלום, עכשיו. כך אציג את עצמי וכך יתייחסו אליי... לאף אחד לא אכפת מי אני ומה אני... סברתי שאני לא נראית שונה בהרבה מן הנשים שהסתובבו ברחוב. פידרתי את פניי והסתרקתי בצורה חדשנית, חצאיתי נמשכה מעלה בקיפולים נוספים בחגורת המותניים. חיפשתי מקום מגורים זול... בתחילה הסתכלו עליי במבט מעט מצומצם, חשדני משהו, אך כשהתבוננו בבגדיי הבינו שלא זה המצב. אינני אישה זולה. סתם מוזרה. שעתיים הליכה רגלית, מצאתי מקום לינה בדרום תל אביב... אנשים הלבושים בגדי יום יום, טרודים ועסוקים בענייניהם, רוכבי אופניים, ילדים צוהלים בגן המשחקים ואימהות... עד מהרה הבנתי שמשלמים מחיר יקר למוטל זול. הקולות והרעשים שנשמעו מהחדרים הסמוכים היו קשים. היו רגעים שבהם חשתי שאני עומדת להיות עדה לרצח או למקרי התעללות קשים. הצצתי... מרבית הנשים היו מעורטלות למחצה ומרוחות באיפור כבד. כמה מן הגברים היו בעלי מראה מחוספס, לא מגולחים, גופם מקועקע. נזכרת, זאת דרום תל אביב ואלה המקומות שמסוכן ולא בטוח לגור או להסתובב בהם... הקולות רחשו באוזניי ודמו למסכת עינויים... עליי למצוא מקום מהוגן יותר, אולי קצת יותר יקר, אין ברירה. זה אומר שאני חייבת למצוא עבודה. עכשיו כבר מאוחר מדי למצוא מקום אחר, אנסה לישון, דיברתי אל עצמי. נרדמתי, לא

58