קשר עין גליון 300 - ירחון ארגון המורים נובמבר-דצמבר 2020

את הקטע הבא כתבתי במסגרת גיליון מיוחד של "סגנון" מעריב, והוא נקרא: "דברים שרציתי לומר". אין סגירת מעגל הולמת מלשוב ולפרסם אותו כאן. ק ראו לו ק.א. ברתיני והוא היה המורה שלנו לספרות בתיכון עירוני ד' בת''א. אנחנו קראנו לו ק.א. או ברתיני. לא ידענו את שמו הפרטי. מעולם לא תהינו על קנקנן של הקוף והאלף. העברנו שעות ארוכות ביחד. אנו, בנות המגמה הספרותית, בשיער ארוך, פס שחור בעיניים וג'ינס צמודים - והמורה שלנו לספרות אדם מבוגר בעל עור פנים חלק וקורן, שהלך לאט והתרגז לעיתים נדירות. היינו הפכים: הוא היה תרבותי אנחנו חצופות, הוא היה זקן אנחנו צעירות, הוא לא נולד כאן אנחנו כן. הוא היה חדור שליחות אנחנו היינו חבל על הזמן. בשעתיים הראשונות בכל יום ראשון למדנו ספרות. מייד לאחר שעמד על טיבנו, המשפט השני שאמר אחרי ה"בוקר טוב" היה: "יום ראשון היום. היה לכן סופשבוע עמוס, מי שמרגישה שהיא לא יכולה לשבת בכיתה, מוזמנת לצאת החוצה". לא לצאת החוצה ובדרך להירשם במזכירות, אלא לדון באירועי הסופ"ש באוויר הפתוח. קיבלנו את הצעתו לא פעם. האם הוא נעלב? קשה לדעת. הוא התחיל ללמד ברגע שעזבנו. בציון זה לא בא לידי ביטוי. כשסיימנו את התיכון, הוא הגיש לכל אחת מאיתנו שני דפים ועליהם שירים שכתב והתפרסמו במוסף הספרותי של אחד העיתונים. בכתב יד יפה של זקנים כתב לכל אחת הקדשה אישית, לחץ לנו את היד ויצא מחיינו. לא חשבנו לצלצל אליו ולומר: "קראנו. מקסים. לא ידענו שאתה גם משורר". לא עלה בדעתנו להודות לו על המחווה, על זה שהיה

צילום: אריק סלטון

חשוב לו שנזכור אותו. שמרתי את הדפים האלה יחד עם המחברות והפתקים של מי הציע חברות למי ואיפה יש מסיבה הערב. הם מעבירים בי רטט נוגה של נוסטלגיה וגעגוע. לשום פתק ומחברת אין האפקט שיש להקדשה: "ליעל, מזכרת צנועה מהמורה שלה לספרות, ק.א. ברתיני". דבר לא מעורר אצלי תחושת החמצה כמו המחשבה על האיש המיוחד הזה שמפאת גילנו הצעיר והפיגור הסביבתי שכרוך בו גרם לנו להחטיא אדם כמוהו. תקופה ארוכה גרתי בניו יורק. חשבתי עליו לא פעם. בכל ביקור בארץ התכוונתי להתקשר אליו. אני בטוחה שאות חיים מתלמידה לשעבר היה משמח מורה בפנסיה. רציתי להגיד לו שאני זוכרת אותו, שאני מצטערת שלא כיבדנו אותו כמו שהוא כיבד אותנו. שלמדתי ממנו משהו הרבה יותר חשוב מספרות. זה לא קרה. כשחזרתי לארץ לא חשבתי שהוא עוד חי. לא חיפשתי אותו. שנים אחר כך מודעת אבל בעיתון נקבה במועד הלווייתו. "אני חייבת ללכת," הייתה התגובה המיידית שלי, אבל היום התגלגל והיו לי דברים דחופים בהרבה. כשביקשו ממני לכתוב דברים שרציתי לומר, חשבתי עליו ראשון.

30