קשר עין גיליון 304 יולי-אוגוסט 2021

סגן מנהל וממונה חט"ע, תיכון אורט חולון | גלבוע כהן

עשייה חינוכית לשמירת הזיכרון הקולקטיבי בנושא השואה באמצעות כרזות "זיכרון מבעד לעדשה"

ה שנה, לקראת יום הזיכרון לשואה ולגבורה, נקט בית הספר אורט חולון מספר פעולות כדי לקיים שיח שעיקרו הזיכרון הקולקטיבי. כחלק ממגמה זו, מנהל ביה"ס השש שנתי, מר שלומי גנון, תומך ומעודד שיח זה, לרבות עיסוק אינטנסיבי בפרויקטים שונים המקדמים את הנושא: "הקשר עם הניצולים, העשייה המשותפת בין תלמידים משכבות גיל שונות, המסרים החשובים - הן מן ההיבט המוסרי הן מן ההיבט של העם היהודי, כל אלו מתקיימים ומסייעים רבות לשיח המשותף הקשור בנושא השואה, בכלל, ובניצולים בפרט. הכרזות שנוצרו מבטאות את כל אלו, ואנו גאים בתלמידים. הזיכרונות שנוצרו ילוו את כולנו הלאה ויסייעו במשימתנו החשובה". נסיבות יצירת הכרזות , בהובלתי, כמחנך 1 הכּרזות הן תוצר של תלמידי כיתה י"ב הכיתה. הן נוצרו כחלק מפרויקט "זיכרון מבעד לעדשה" בהנחיית גב' נטע פאר ממחלקת אורטוב ברשת אורט. במסגרת הפרויקט התלמידים לומדים על נושא השואה ומשתתפים במפגשים עם אנשי עדות ונציגי מוסד "יד ושם". במהלך שנה"ל תשפ"א נפגשו תלמידי הכיתה, באופן מקוון, עם ניצולת השואה, הגב' מרילה הבר. מרילה נולדה בשנת בעיר טרנוב שבפולין. עם הכיבוש של פולין בידי גרמניה 1932 הנאצית היא ברחה עם משפחתה לכיוון שטחי בריה"מ, אל העיר סיביר. היא הצליחה לשרוד את תקופת מלחמת העולם 1949 השנייה. בסיומה הגיעה אל בית יתומים בצרפת, ובשנת עלתה לישראל. הכירה מרילה את משה הבר. הם התחתנו בחולון, 50- בשנות ה בחצר ביתם, ושם קבעו את מגוריהם - עד היום. למרילה שלושה ילדים, חמישה נכדים וארבעה נינים. היא עבדה במשך

שנים כמנהלת גן בעיר, ואף זכתה באות הצטיינות על פועלה בתחום זה מטעם ראש העיר חולון. מאז פרשה לגמלאות, היא מטפחת את חצר ביתה בצמחים, פרחים ועצים, שצומחים כל העת ומבטאים את רצונה לצמוח, להיות נוכחת, לא להיעלם. בית הספר אורט חולון מלווה את מרילה כבר מספר שנים, כחלק מפרויקט "מחוברים", ובאמצעות המורות רות קובלסקי ואורית לשם והתלמידים מיקה מינץ ויובל צופי. בשיח שהתקיים בין תלמידי הכיתה עלו רעיונות, ואלה התחדדו לבסוף לכדי מסר בכרזות. את שתי הכרזות ערך ועיצב התלמיד אלון גורדין. : "לפני שהזיכרון ייעלם" 1 כרזה המסר שבכרזה מועבר באמצעות מספר אלמנטים אומנותיים: • בכרזה שלוש תמונות אשר צולמו בביתה של מרילה. התמונה הראשונה והעליונה, הקטנה שבהן, מציגה את מרילה בביתה, יושבת על הספה לבדה, והחיוך נעדר מפניה. התמונה השנייה והאמצעית, גדולה יותר, היא תמונה שצולמה עם שניים מתלמידי הכיתה, ערן נמני ונועה ברק, שבאו לבקרה, להקשיב ולשאול, ואף הביאו עימם מתנה. בתמונה זו ניתן לראות את כלל הנוכחים ישובים על הספה, מחייכים, והיא הרמונית יותר מהראשונה. התמונה האחרונה והתחתונה, הגדולה מכולן, מציגה את הספה כשהיא ריקה מאדם. סדר התמונות כאן מייצג סדר כרונולוגי, שבו, בהיעדר מבקרים יק בעולמם ִ ונוכחים בעולמם של ניצולי השואה המעטים, הר גדול מאוד ועצוב, ורק כאשר מתעניינים בשלומם ושומרים עימם על קשר, החיוך חוזר אל פניהם. התמונה התחתונה, שבה אין עוד אדם, מבקשת להזכיר לכלל, שהזמן הולך ואוזל, עוד מעט כבר לא יהיו אנשים שיוכלו לספר את הסיפור של הניצולים ומשפחותיהם.

36