קשר עין גיליון 304 יולי-אוגוסט 2021

מורה ללשון ולספרות בתיכון אזורי גליל מערבי ומנחה סגני מנהלים, רכזי שכבות ורכזי מקצוע מטעם ארגון המורים | שי אלבז-דרור

יש מועד ב׳?

ב שכונה המעורבת שבה גדלתי לא היו יותר מדי אפשרויות - או להיות עבריין או להיות בן אדם. המכות, הגנבות, הפריצות והסמים היו חלק בלתי נפרד מנוף ילדותי, ולהיות קרוב לאותם חברים – זה שם אותך בעמדה של כוח. אימא שלי בחרה עבורי את האופציה השנייה: "אוי ואבוי לך אם אני אראה אותך משחק עם מיכאל, זה יהיה הסוף שלך", "תיזהר שאני אראה אותך מסתובב עם צ'יקו, אני הורגת אותך", "אני לא מקנאה בך אם אני אשמע ששיחקת על כסף, את העיניים אני אוציא לך"... וכך האיומים של אימא שלי עליי ועל חבריי עשו אט אט את שלהם, עד שבגיל עשרים ושתיים, בניגוד מוחלט לצפוי, בחרתי בדרך החינוך.

בדיוק כמו אימא שלי. הוא ספר הביכורים שלי. יש בו אירועים "יש מועד ב'?" מילדותי שעיצבו את אישיותי, ואירועים מהמקום בו אני נמצא כיום - כאיש משפחה וחינוך, כמנהל בית ספר בעבר וכמורה ללשון ולספרות ומנחה סגני מנהלים ורכזי שכבות ומקצוע בארגון המורים בהווה. מעל כל סיפור ותפיסת עולם מרחפת אותה השאלה – האם יש מועד ב'? האם לאחר שנפלנו, נכשלנו, מעדנו ונשברנו יש הזדמנות נוספת לתיקון? כולי תקווה שעם קריאת הספר כולנו נהיה תמימי דעים בנוגע לתשובה...

סיפור מתוך הספר:

באמבטיה או על השיש במטבח. לילה אחד, כשכבר הייתי שקוע בשינה עמוקה, שמעתי פתאום בום אדיר. כל הגוף שלי . פקחתי את העיניים וקלטתי 200- קפץ והדופק שלי טיפס ל את אמא שלי שעונה על המזנון עם הפנים אלי, שניות לאחר שגופה נחבט, ואבא שלי, גבו אלי, תופס לה חזק את הידיים. "הילד," היא אמרה בשקט. אבא שלי סובב את הראש והעיניים שלנו הצטלבו. הוא החליט לשחרר אותה מהלפיתה והיא ניגשה אלי מיד, ליטפה והרגיעה, ואני נרדמתי כעבור כמה רגעים. למחרת בבוקר לא זכרתי דבר. גם בדרך לבית הספר, גם בשיעור, וגם באותו ערב לא זכרתי שום דבר. גם אחרי שבוע, חודש ושנה לא נזכרתי בלילה ההוא. זה כנראה מה שמגדירים הפסיכולוגים כהדחקה. לימים, כשהתבגרתי, נזכרתי פתאום בתמונת הורי באותו לילה. כל כך נזכרתי, עד שאני מסוגל להצביע על הבלטה שעליה

אין כמו בבית מה ההבדל בין דירה לבין בית? לפני כמה חודשים עברנו דירה, בשעה טובה, ונכנסנו לבית חדש. רגע לאחר הארוחה החגיגית שאלתי את הילדים: "מה הקשר בין חינוך לחנוכת בית?" שלושתם קפצו מיד וכיאה לבנים של מורה ללשון אמרו שזה אותו שורש – ח.נ.כ. "יפה," אמרתי, אבל הזכרתי להם שאני גם מורה לספרות. זה היה הרגע שבו הם תפסו את הראש והבינו שהלכו להם חמש- עשרה דקות מהחיים, ואני סיפרתי להם את הסיפור הבא: כשהייתי בן עשר – ואולי שמונה או שתים-עשרה, איני זוכר בדיוק – ישנתי על הספה הכחולה הנפתחת שבסלון. בבית המטרים הרבועים, שהיו בו חדר שינה אחד וסלון, 54 הקטן בן לא היו יותר מדי אפשרויות, אלא אם כן העדפת לישון בגיגית

56