קשר עין גיליון 304 יולי-אוגוסט 2021

אמא ואבא שלי עמדו, ועל המקום המדויק שבו ישנתי. עד כדי כך התמונה נצרבה בי, שאני זוכר כל פרט ופרט ממנה. י הוצפו ַ י את הסיפור כשאמא שלי לידי, עינ ַ בעודי מספר לילד ולא יכולתי להפסיק לבכות. מדהים שסיפור שהתרחש לפני שלושים וחמש שנה, שלא נגע בי כמעט בכלל בזמן אמת מלבד העובדה שהצליח "להקפיץ לי את הלב" לכמה שניות, מכה בי פתאום, אחרי שנים רבות כל כך, במקום הרגיש והעמוק ביותר. הילדים הביטו בי בהלם מוחלט. הם חשבו שכבר שמעו הכול, הם מכירים את הרגישות וראו מקרוב דמעות, אבל לזה לא היו מוכנים בשום אופן. הקטן בא וחיבק אותי מאחור, גם הוא לא מפסיק לבכות. מה אני עושה לו, חשבתי לעצמי ואחזתי חזק חזק בידו. הגדולים יותר באו גם הם וחיבקו, מחזקים ומתחזקים, ואמא שלי נשארה לידי חרישית ודומעת. "אתה לא חייב להמשיך," לחשה. "אל תכאיב לעצמך." אבל התעקשתי לענות על השאלה שפתחתי בה – מה הקשר בין חינוך לבין חנוכת בית. "הבית שגדלתי בו," פתחתי ואמרתי, "הוא אפילו לא חצי

מהמרפסת שיש לנו היום. ובכל זאת, מה הפך אותו לבית ה ואת דייריו לבני ֶ למרות הכול? מה הפך את הקירות למחס בית?" שאלתי וגם השבתי, "האהבה והחיבוק, השקט והמילים הטובות, הנוכחות והתוויית הגבולות, החיוך והדאגה האינסופיים שאמא שלי הרעיפה עלי ועל אחותי, כל אלה הפכו את הדירה לבית והדחיקו את אירועי אותם ימים – את הצעקות, את הכאב ואת הבושה. עכשיו, יותר מכול, כשאנחנו נכנסים לבית גדול ויפה," אמרתי לילדים כשגרוני נשנק, "זכרו כי מה שיהפוך את הדירה הזו לבית יהיו ההתנהגות של כל אחד מאיתנו והיחס והאהבה שנדע לתת זה לזה." לגמתי מהמים שלידי והתחבקנו כולנו חזק חזק. הייתי משוכנע י להיות בני בית ַ בכל לבי ביכולתם, בכוונותיהם ובכוחם של ילד הכי טובים שיש. חצי שעה אחר כך נוכחתי שהתחושה שלי לגביהם הייתה נכונה: "יא קציצה!" "סתום, אידיוט..." אין כמו בבית.

57