קשר עין גיליון 305 ספטמבר-אוקטובר 2021

מורה ללשון | איתיאל ספרלינג

303 תגובה למאמרו של ד"ר מוטי רוזן מגיליון

ניקוד מאתגר במקום מועיל

במאמרו מדגיש ד"ר רוזן את החשיבות בלימוד הניקוד, ואת העובדה כי בהעדר ניקוד מצויות טעויות רבות. קטונתי מלהתווכח עם בלשן במעמדו, שכתב ספרי לשון רבים. ברור לי שכל מה שאכתוב כאן ידוע לד"ר רוזן, כך שאני מבקש רק להביא את העובדות דלקמן בחשבון. אתייחס למספר היבטים: המצב הנוכחי ד"ר רוזן קובל על כך שבמערכת החינוך לא מלמדים ניקוד. אלה העובדות לאשורן: נספח העזר לבגרות בלשון פתוח ברשימת כל סימני הניקוד – דהיינו: ידיעת סימני הניקוד הכרחית למבחן. המבחן (לפחות חלק תורת הצורות שבו) מצריך ידע מסוים בזיהוי ניקוד, כדי לעמוד על תופעות לשוניות, כמו זיהוי בניינים וגזרות. כמו כן המבחן כולל שאלה בתחום דיוקי הגייה. למעשה, כבר יר" - ִ כּ ַ מה שהביא ד"ר רוזן בדוגמה הראשונה: ניקוד המילה "מ הופיע בבגרות קיץ תשע"ג. שאלות מסוג דומה מופיעות בכל מבחן. לא אכחש שמצב ידיעת הניקוד בקרב תלמידים רבים רחוק מלהשביע רצון. היו מקרים, לדוגמה, שבהם תלמידים כינו את סימן הניקוד שווא בכינוי "דמעות", את הסימן פתח - "מינוס", ואת הקמץ - "פלוס הפוך"... אך נושא הדקדוק באופן כללי הוא שמאתגר אותנו, לא רק תחום הניקוד.

אין אלטרנטיבה במאמרו השווה ד"ר רוזן בין לשונות אירופה, בהן קיימות אימות קריאה קבועות, לבין הניקוד החיצוני העברי. חשוב לציין כי בשפות אירופה נדיר שאדם יתלבט איזו אֵם קריאה לסמן. הוא פשוט משמיע לאוזנו וכותב כפי שהוא שומע. כך גם בניקוד הערבי (המצומצם, כפי שצוין, כי בערבית הספרותית המקורית קיימות רק שלוש תנועות). לעומת זאת, בניקוד העברי המצב שונה לחלוטין. לא לחינם מלאכת הניקוד היא מקצוע של יחידי סגולה, שעוברים הכשרה ארוכה. הרקע ההיסטורי הוא שהיו בעם ישראל כמה מבטאים שונים, המשתקפים בשיטות הניקוד שהתגלו בכתבי היד. הניקוד הטברני (המוכר לנו, שאומץ בכתב בכל עדות ישראל) משקף הגייה בעלת שבע תנועות שונות. ניתן לומר שהמבטא האשכנזי משמר מערכת זהה של שבע איכויות תנועה שונות (תוך שימוש בדיפתונגים). הניקוד הבבלי (שהשתמר בקרב יהודי תימן) משקף הגייה בעלת שש תנועות, ותנועת הסגול נהגית בה בדיוק כמו פתח. שיטת ניקוד ארצישראלית נוספת משקפת שיטת הגייה בעלת חמש תנועות בלבד, בה הקמץ והפתח זהים וכן הצירה והסגול. מבטא זה השתמר בהגייה הספרדית, והתקבל בעברית המודרנית. נוצר מצב בו הדיבור הוא על פי שיטה אחת (ספרדית, ובה חמש תנועות) והכתיב הוא על פי שיטה אחרת (הניקוד הטברני, בעל שבע תנועות). אין לדובר העברי שום דרך לדעת

50