קשר עין גיליון 309 מאי-יוני 2022

מורה למקרא, לקולנוע ולמחשבת ישראל ומדריך במשרד החינוך לתרבות יהודית ישראלית | סמי אוחיון

מאגדת חורבן לתרבות של מחלוקת

דיון בכמה מתחים המשתקפים מעלילת הסרט "אגדת חורבן" מנקודת מבט חינוכית

ק שה להמעיט בחשיבותו של "אגדת חורבן", הסרט המתאר את השתלשלות האירועים שהביאה לחורבן בית המקדש לספירה. צפייה בסרט זה 70 השני על ידי הרומים בשנת מזמנת, בין היתר, בירור מעמיק על הקנאות ועל המניעים לה, וכן על השלכותיה אז כהיום. כמורים וכמחנכים, הרי לרשותנו עומד משאב לימודי מבורך, כל שכן אם אנו מלמדים מקצוע כמו קולנוע ומחשבת ישראל. לסרט ניתן לגשת באופנים מגוונים. יש מי שיבחר להתמקד באירועים ההיסטוריים תוך השוואת מקורות והצגת ממצאים, יש אשר יבכרו שיח תרבותי הדן בתמונות המרהיבות הבונות את הסרט ובשיקולים העומדים מאחורי הבחירה האומנותית להעביר את המסר דווקא באופן כזה, וייתכן גם ניתוח סוציולוגי ופסיכולוגי של הדמויות הראשיות לצד עיסוק בשאלה מה הניע אותן לפעול כפי שפעלו – אולי אף לעורר באמצעותן שיח על זהותנו היהודית-ישראלית. במאמר זה נבקש להצביע על כמה מתחים מרכזיים המשתקפים מעלילת הסרט ומניעים אותה, ונציג את השיקול הדידקטי-פדגוגי העומד מאחורי העיסוק בהם. המתח הראשון הוא בין גזרה אלוקית משמיים, שלא ניתן הּ, לבין חופש הבחירה של האדם ויכולתו לקבוע את ָ למוֹנע עתידו במו ידיו. המילים 'גזרה שנגזרה' (בבחינת "שתוק, כך עלה במחשבה לפניי", בבלי מנחות כט ע"ב) מהדהדות אגדות חורבן רבות, כמו גם את סיפורם של הרוגי מלכות וסיפורים אחרים, שמהם ניתן להסיק כי האל גוזר גזרות בזמן שלאדם הקטן אין כל יכולת השפעה על האפשרות לשנותן או להמירן. יתרה מזו, אין לו אלא לשתוק ולא להרהר אחריהן היות שהמהלך הוא חד צדדי לחלוטין: האל הוא אשר בכוחו משית את הגזרה, והאדם הוא שסובל ועומס אותה על כתפיו. במובן

זה, חורבן המקדש והממלכה הם תוצאת החלטתו של האל, והרומים אינם אלא האינסטרומנט - הגוף המבצע שבאמצעותו הוא מיישם אותה. תפיסה כזאת גם מנמיכה את קומתנו בהופכה אותנו לפיון על לוח משחקיו של האל, וגם מהסה אותנו לכדי אילמות. ואולם, מאידך גיסא, יש בהתנהלות הדמויות בסרט כדי להצביע על תפיסה שונה לחלוטין, ולפיה מעשי בני האדם הם שמעצבים את גורלם. הפעולות שהם בוחרים לעשות מרצונם החופשי, התובנות שהם מגיעים אליהן מתוך מחשבה אישית וחופשית – אלו קובעות את המציאות בשטח ואת מה שיתרחש. גישה כזאת מעניקה לאדם חשיבות ואחריות רבה, שכן, כל בחירה שלו עשויה להציל את העולם או חלילה להשמידו, ואם קלקל אין מי שיתקן אחריו. במובן זה החורבן הוא תוצאת בחירותיהם של אנשי יהודה, ממנהיגיהם ועד לאחרון האזרחים הפשוטים, הן אם בחרו לקום ולעשות מעשה (בן בטיח) הן אם בחרו לשתוק ולהימנע מלהוכיח (רבן יוחנן בן זכאי). אחריותם אינה מוגבלת רק לפעולות בפועל, אלא נוגעת גם למחשבות ולפרשנות שבהן בחרו. ראו איך בוחר בן בטיח לפרש ולתרגם למשנה סדורה של פעולות והכרעות גורליות את דבריו של רבן יוחנן בן זכאי, וראו כיצד שגה רבן יוחנן, לפי הודאתו, ולימד תורה למי שאינו ראוי. המתח השני נוגע ליחס שבין פולחן ומוסר. חשיבות קיומו, בכל מחיר, של פולחן הקורבנות הנערך על ידי הכוהנים על רקע שירת הלוויים מגיעה לכדי אבסורד בשעה שהעם שבתוך החומות גווע. כל זאת בזמן שהכבשים יכלו להציל מחרפת רעב ומוות, אך תחת זאת דמם נזרק על יסוד המזבח ובשרם מוטל אל עצי המערכה הבוערים. עמוד העשן המיתמר נתפס כתעודת ביטחון לקיומו של המקדש ולקיומה והישרדותה של ירושלים. למען האמת, מתח זה מלווה אותנו כבר מימי בית המקדש הראשון,

40