קשר עין גיליון 309 מאי-יוני 2022

אחרי נאומי פתיחה ואמירות תודה עלתה איזו זמרת לשיר. תפארת פזלה אל משה. אחר כך יהיה לו מה להגיד. הילדים שלה הסתכלו בה, הסתכלו באביהם, והסתכלו במבוכה בבמה. זמרת אופרה. היא חשבה לעצמה. מה הבעיה עם זמרת אופרה. היא לבושה. היא לא מניעה את גופה. הקול שלה כמו שירת מלאכים. תפארת עצמה את עיניה והקשיבה. "הסיפור של תפארת מעלה על נס את תחושת העוצמה. את החיבור הבלתי מתחבר בשקט שנמצא מאחורי המילים." היא חושבת שהתיאור שלהם את מה שכתבה כל כך יפה. היא לא חשבה על זה ככה. מעניין מי מהשופטים והשופטות שיושבים על הבמה היה זה שכתב את הדברים. ואז, כשהם מתחילים לדבר על העלילה, ולתאר את הדמות הראשית - דמות של אישה לוחמת, היא מסמיקה. קור מטפס על גופה. על מה הם מדברים? זה בכלל לא נשמע הסיפור שלה. השיתוק אוחז בה. במקום לקום ממקומה ולומר את שעל ליבה היא שותקת. זה לא הסיפור שלי, זו טעות. השם ישמור, זו טעות. זה לא הסיפור שלי. אבל היא שותקת. כאילו מישהו חונק את פיה. היא עולה לבמה, נוקשה, חיוך משותק על פניה. ראש הוועדה יודע לא להושיט לה יד, היא לוקחת את התעודה והמעטפה, מהנהנת לדברי הברכה. תכף תקום מי שחיברה את הסיפור ותצעק "גזלה!" שתיקה. מחיאות כפיים. אחר כך, בבית, משה אומר לה יישר כוח, הילדים מברכים אותה והם מרימים כוס לחיים. היא אומרת "זה לא אני," והוא שם יד על כתפה. היא אומרת לעצמה שזו הונאה. מחליטה שתכתוב לוועדה מכתב בו תסביר שזה לא הסיפור שלה. הם ישאלו, את בטוחה? הינה כתובת הדוא"ל, הינה הסיפור. זה הסיפור שלך. "מישהו איים עלייך?" ישאל הפרופסור הזה שהיה ראש הוועדה, שדיבר על הפתיחות בה היא מתארת את האישה. האישה שבאה משם. ואז יכתבו בכל מקום שהיא מושתקת. שהיא, כמו כל הנשים בחברה הדתית וּודאי החרדית, נאלצת לשתוק. הם לא ממש יבינו, כמו תמיד. עוברים ימים אחדים. אף אחד לא תובע בעלות על הסיפור. "שכוייח" אומרים לה כולם. היא מהססת. מסתכלת, חוזרת ומסתכלת, על הצג. אולי זה כן הסיפור שלה?

במהלך הטקס עצמו, ידעה תפארת, יהיו מן הסתם מי שיצלמו. אבל זה עניין אחר. זה לא בכוונת מכוון. שמונת הימים עד לטקס חלפו במהירות. תפארת הסתובבה עם חיוך ענק בבטן, הודתה בכל רגע על הזכות, על הכבוד. כן, זה כבוד, אמרה לעצמה אף שעקרונותיה ואורח חייה היו לגמרי שונים. אחר כך נזפה בעצמה על הגאווה. בעלה לא רצה להגיע לטקס. אחר כך התרצה. שאל אותה למה לא סיפרה לו ששלחה סיפור ועל מה הסיפור ששלחה. "חכה, תהיה לך הפתעה," אמרה לו. "מקווה שיעמוד בגדרי הצניעות," אמר בספק הלצה. "משה," ענתה, הוא הרי מכיר אותה. "מכיר, מכיר, ודווקא משום כך." שני משפטים שהיו יכולים להתפתח למריבה. בשנים האחרונות זה קורה להם יותר מדי. שוב היא תעמיד בפניו מקורות ושוב הוא יעמיד בפניה מקורות ואחר כך יבינו ששניהם צריכים לשקוט. היא תחשוב כמה קל לחברותיה לומר לה ולעצמן "אשאל את בעלי, הוא מבין ב..." וכמה קשה הדבר בשבילה. בשנים האחרונות משה נוטה בכיוון אחד והיא מוצאת עצמה נוטה לאחר. בבית הכנסת היא נאלצת כמו חברותיה לקבל את מקומה. ככה זה. בעשיית עוגות בארגון אירועים היא בסדר, היא נחוצה וברוכה, אבל בבית הכנסת עצמו לא יקבלו בעין יפה את קולה. בחוץ, בעולם הגשמי, היא יכולה לתבוע לעצמה מקום. היא עושה את זה. גם בבית הספר בו היא עובדת, גם בקהילה אליה היא שייכת. כל חייה, חשבה, מוקדשים לתיקון. תיקון עולם, תיקון חברה, תיקון נשמתה. החיים הם לא רק הרובד הגלוי. יש נסתר, יש מניעים ומגמות שאין לנו בשכלנו האנושי להבין - ויחד עם זאת, יחד עם זאת, היא נאנחת. משה בעלה גם הוא עושה את רוב שעות היממה בעולם החול. עובד במפעל, מהנדס. שניהם מבינים משהו ויותר ממשהו בעולם ממנו באו ובעולם בו הם נמצאים. ילדיה, חמישה במספר, הגיעו אף הם לטקס. תמיד היא אומרת להם, במקום שאין איש השתדל להיות איש. מסבירה את הבחירה שלה, בחירה לא קלה, לעבוד דווקא בבית ספר חילוני. דווקא שם - כדי להראות את האמת. לא כדי להכעיס, אלא כדי לקרב. להתנחל בלבבות. "למה את צריכה לחנך אותם?" משה לא הבין. היא הייתה יכולה להמשיך ללמד באולפנה, הציעו לה משרה מלאה. אבל משהו בער בה. הרב שלהם אמר לו "תן לה, היא שליחה."

59