קשר עין גיליון 312 נובמבר-דצמבר 2022

msgruzman@gmail.com | גמלאי מדרשית נעם פרדס חנה | מאיר צבי גרוזמן

מורי, רבי ואלופי

על דמותו המיוחדת של מורי הטוב המלווה אותי עד היום

ת למיד הייתי בתלמוד תורה "יבנה" בירושלים. אני זוכר היטב את המורים שלימדוני וחינכוני במוסד זה. אך מורה אחד היה לי במוסד זה, ממש אחד, שהיה שונה מכולם. הוא היה יוצא דופן באישיותו, בהופעתו, בדרכו החינוכית, ביחסו לתלמידים ובכל יתר התכונות שבהן ניתן לשבח מחנך מוצלח. אני מתכוון ומתייחס לר' יחיאל גרוסברג זצ"ל, שהיה המורה למניינם), ודמותו מלווה אותי 1944 שלי בכיתה ג' בשנת תש"ד ( מאז ועד היום. האיש היה ירושלמי, לא במובן הגאוגרפי הצר, אלא בהופעתו החיצונית, באופיו ובהתנהלותו. הוא היה לבוש מכנסיים שחורים, מגוהצים עם הקמט המאונך היציב, חולצה נקייה לבנה ובוהקת, ושני אלה חברו יחדיו בעזרת שלייקס שחורים. מעל לחולצה לבש וסט כהה תואם, שבו שכנו זה מול זה שני כיסים – אחד מימין ואחד משמאל. על כל אלה עוד הוסיף ולבש מעיל ארוך, מחויט, תואם מידה ועובר את ברכיו. הוא היה עטור זקן יפה, מלא, נקי ומסורק שירד על פי מידותיו, ועל ראשו שכנה מגבעת רחבת תיתורה. נעליו השחורות היו מבריקות ומצוחצחות ללא פירור אבק, והשרוכים היו תמיד רכוסים ומונחים על מקומם. כן, היה אביזר אחד נוסף בלבושו – השעון! לא היה זה שעון יד כנהוג היום. זה היה שעון כיס ולו שרשרת זהב. השעון היה מונח אחר כבוד בכיס הימני של הווסט, והשרשרת שבצבצה הלכה ונמשכה ברפיון כלשהו עד לאחד הכפתורים החזיתיים, שם היא מצאה את מקומה ושם היא נתלתה ונרכסה.

זקוף היה האיש על אף שנותיו הרבות, מהלך אט – עקב בצד אגודל, נמנע מלמהר ומהליכה פזיזה, ותנועותיו מתונות, מוקפדות, מפוקחות וזהירות. פניו הביעו סמכותיות, גדלות ויראת ה'. הן כך אמרו חכמינו: כל אדם שיש בו חן בידוע שיש בו יראת שמיים. ולמורה זה היה חן. חן רב היה נסוך על כל חלקי הפנים, בעיקר על העיניים הערניות והחכמות ועל השפתיים המביעות והדובבות. הוא לא היה חמור סבר, ומצחו לא היה קמוט ומאיים, אך הוא מעולם לא צחק, שהרי מאז חורבן בית חיינו אסור לאדם למלאות פיו שחוק! לפעמים ראינו חיוך קל בזווית פיו, אך רק לרגע, ומייד היה מעלימו. ואתה, הקורא, תאמר ודאי: הייתכן שמורה ומחנך לא חובר לילדים צעירים בצחוקם ובקלות ראשיהם? אשיבך, לא! הוא לא היה חבר וידיד, הוא היה מורה וכך אהבנוהו, כי ראינו בו אישיות, אדם חשוב, מיוחד, מורם מעם, ולא חבר מתנועת הנוער, מן השכונה, מין סחבקי שכזה... הוא שמר על דיסטנס, על מרחק, ולא ירד ממעמדו אל נמיכות קומתם של הילדים. להפך, הוא, שהיה בגובה רוחני מסוים, התמיד להעלות את תלמידיו אל על, אליו, גבוה מעל רמתם. לא, הוא לא הפריז להעלות אותנו אל מעבר ליכולתנו. הוא ידע למדוד ולתחום גבול עד היכן אפשר להגביה אותנו. שקול היה האיש, וכשם שהליכותיו היו שקולות ותנועותיו היו מפוקחות, כך הוא היה גם בהתנהלותו החינוכית הפדגוגית.

בוקר, השעה שמונה אפס אפס. דלת הכיתה נפתחת ור' יחיאל ניצב בפתח. כמלך, כלורד, במלוא הדרו וחינו. ללא המתנת יתר

40