קשר עין גיליון 313 ינואר-פברואר 2023

ותחתיה 1960 המסע החל באגדיר – העיר שרעדה בשנת נקברו אלפי יהודים, מוסלמים ונוצרים. בהם היו בני משפחת שושן – המשפחה של סבתא שלי מרים (שושן) קדוש ז"ל ועוד רבים שנגדעו להם החיים בכמה שניות של רעידות וטונות של קירות ולבנים. הגענו לבית העלמין היהודי, ושם קיימנו טקס מרגש שסיפר את סיפור רעידת האדמה והקהילה היהודית האגדירית. בני הנוער קראו הספדים, ושרנו את "התקווה". ואז ד"ר ורד רז רומאו, אחת ממובילות המסע, באמירה יצירתית אמרה, "רגע, בואו נחבר את הפעילות שסופי בן דיין עושה בנשר, 'חסד של אמת', ובמסגרת המחויבות האישית התלמידים ינקו את הקברים היהודים בבית העלמין שמעטים מגיעים לפקוד אותם". התלמידים הפשילו שרוולים מייד, לקחו דליים עם מים והחלו לקרצף את הקברים. זה היה רגע מרגש מאוד! ביום המוחרת התעוררה המשלחת לבוקר גדוש במיוחד באגדיר – בוקר מוניציפלי, שבו פגשנו את מנהיגי המחוז והעיר אגדיר, שם נחתמה הצהרת כוונות להסכם ברית ערים תאומות בין העיר נשר בישראל לאגדיר. בהמשך היום הגענו לביקור הראשון עם נוער מרוקאי מהעיר אגדיר, שהמתין לנו בבית הספר ערוך ומוכן להיפגש עם נוער יהודי - בפעם הראשונה בחייהם של כל חברי המשלחת מישראל, וכמובן, של אלו במרוקו. זה היה מפגש מעורר השראה, שבו מנהל בית הספר הציג את התפיסות החינוכיות-פדגוגיות שלו, וכך גם עידו שמש, מנהל בית הספר מישראל. בקדמת הבמה היו דוברים משני הצדדים, ובעיקר הרבה צלמים, שהסתובבו ולא הפסיקו לתעד את המפגש הנדיר והמיוחד הזה. אבל... תכף אחרי אמירות הנימוסין והברכות הושבנו ואיחדנו את התלמידים לכדי רביעיות, זוג בני נוער ממרוקו וזוג מישראל, לשיח של היכרות משותפת - על החיים

של בני נוער במדינה שלך, דברים משותפים בגיל ההתבגרות, רשתות חברתיות, תחומי עניין ועוד. לא היינו צריכים לעשות יותר מדי - בתוך דקות ספורות ראינו שהם מתחילים לשוחח, לצחוק, לצלם טיקטוק ולאשר זה את זו באינסטגרם. קבוצות אחרות קמו לסיור בבית הספר, לראות את הכיתות והכתובות החינוכיות על הקירות. בעצם, האווירה הייתה של פסטיבל חינוכי במיטבו. היה מאתגר להפריד ולקטוע את המפגש כשהיינו צריכים להמשיך בדרכנו. שיאים רבים היו למסע הזה בארץ המוסלמים הכי חמה, בטוחה ומקדמת אורחים שפגשתי. אחד מהם נגע בקהילה היהודית שמתגוררת במרוקו, אותם פגשנו באגדיר, באסווירה ובקזבלנקה. מדי ערב הדלקנו חנוכייה ובירכנו את ברכת החג. מדהים היה לראות את ראש עיריית נשר וראש עיריית אסווירה – יהודי ומוסלמי – עומדים בתוך היכל בית הכנסת שׁ ומדליקים יחד את החנוכייה, ָ מּ ׁ ַ היהודי באסווירה, אוחזים בש ובאולם בית הכנסת מסתכלים עליהם הנערים והנערות ורואים מנהיגות מקרבת. כולם כיבדו את סמלי החג היהודי ביחד, ושרו "באנו חושך לגרש... כל אחד הוא אור קטן וכולנו אור איתן..." - כמה סימבולי, להקשיב, לראות ולא להאמין. את סיום המסע עשינו בעיר אסווירה, עיר נמל יפיפייה ששוכנת לחוף האוקיינוס האטלנטי. שם פגשנו את בני הנוער מבית הספר התיכון המקומי. המפגש עסק בסובלנות וחיים בשותפות. חודשים נדרשו לרקוח את המפגש הזה, תחילה לקבל אישור והכרה מהרשויות המקומיות לשיתוף פעולה חינוכי, ולאחר מכן לקיים מפגש בזום בין בני הנוער והצוותים החינוכיים של ישראל ושל מרוקו. המפגש היה חוויה חינוכית מרתקת, ושיאו היה במפגש של בני הנוער פנים מול פנים במגרש הביתי של הנוער מאסווירה.

37